מהצד השני: טהרן מנהלת את השעון

לא עוד "איראן לא נשברה"

בכתבה הקודמת הנרטיב המרכזי של התקשורת האיראנית היה הישרדות: ארצות הברית תוקפת, איראן סופגת, משקמת, ממשיכה לשגר ומוכיחה שלא ניתן להכריע אותה.

השבוע ניכר שינוי. בערוצי נורניוז, תסנים, אל-מיאדין, אל-מנאר וערוצים המזוהים עם משמרות המהפכה כבר לא הסתפקו באמירה שאיראן אינה מובסת. המסר החדש הוא שאיראן מנהלת את קצב האירועים.

כאשר האמריקאים תוקפים, מוסבר שהם מגיבים למהלכים איראניים. כאשר התקיפות נעצרות, נטען שהם נאלצו לעצור. כאשר מתקיימים מגעים, נאמר שוושינגטון ביקשה אותם. כאשר המגעים נתקעים, הדבר מוצג כהוכחה לכך שאיראן אינה ממהרת להסכים.

גם התפתחויות שאינן נראות על פניהן כהישג איראני, הקמת קואליציה סעודית, דיונים על פירוק חמאס מנשקו או הגבלות חדשות על טלפונים של חיילים אמריקאים, מחוברות לאותו סיפור: הצד השני משנה את התנהגותו בגלל איראן.

ההפוגה האמריקאית הפכה לכניעה

אחד המסרים החוזרים השבוע היה שארצות הברית היא שביקשה להפסיק את הלחימה ולחדש את המגעים.

בכמה ערוצים צוטט סגן שר החוץ האיראני כאומר שאיראן לא פנתה לארצות הברית במשך 15 ימים, וכי האמריקאים הם שביקשו לפתוח בשיחות והעבירו דרך עומאן מסר שלפיו אינם מעוניינים בפעולה צבאית נוספת.

במקביל, הודעות אחרות הכחישו בכלל שמתנהל משא ומתן. הסתירה אינה מקרית. היא מאפשרת לטהרן להחזיק בשתי גרסאות בו זמנית: כלפי פנים, איראן אינה מתחננת להסכם; כלפי חוץ, ארצות הברית היא זו שמחפשת מוצא.

לנרטיב הזה יש בסיס עובדתי מסוים. דונלד טראמפ אמר השבוע שמתקיימות "שיחות טובות" עם איראן, ואיים שהתקיפות יחודשו אם לא תושג התקדמות. רויטרס דיווחה גם שהפסקת רצף של 13 לילות תקיפה הגיעה לאחר שמפקדים אמריקאים העריכו שהמערכה מתקרבת לגבול התועלת הצבאית שלה, והביעו חשש משחיקת מלאי החימוש.

אלא שהתקשורת האיראנית מוחקת את החלק השני של התמונה. וושינגטון לא התחייבה לסיום המלחמה, והתקיפות האמריקאיות חודשו בהמשך השבוע נגד מתקני טילים, כטב"מים ופיקוד של משמרות המהפכה.

כלומר, ההפוגה אכן העידה על מגבלות אמריקאיות ועל רצון למצוא הסדר, אך היא לא הפכה את איראן למי שמחזיקה לבדה במתג המלחמה.

הטלפון של החייל הפך למערכת נשק איראנית

הנושא החדש והמעניין ביותר השבוע היה המודיעין.

ערוצי הציר הקדישו מקום נרחב לדיווחים שלפיהם ארצות הברית מתקשה להבין כיצד איראן מצליחה לפגוע בצורה מדויקת במקומות שבהם נמצאים חיילים, מערכות תקשורת ומתקנים רגישים.

ההסבר שנבנה הוא כמעט סיפור ריגול טכנולוגי: איראן אינה נשענת רק על לוויינים, סוכנים או רחפנים, אלא מנצלת את ההתנהגות היומיומית של החייל האמריקאי. סרטון באינסטגרם, משקפי מטא, אפליקציית כושר, מזהה פרסומי או טלפון שמתחבר לרשת מקומית הופכים, לפי הסיפור הזה, לנקודת ציון על מפת המטרות.

הפעם, לא מדובר בהמצאה מוחלטת. מפקד פיקוד המרכז האמריקאי הזהיר כי סרטונים ותמונות שמפרסמים חיילים מאפשרים לאיראן להבין כמעט בזמן אמת אם טיל פגע, החטיא או גרם לפינוי בסיס. ברויטרס דווח כי חיילים מסוימים בירדן עשויים להידרש למסור את הטלפונים שלהם, וכי מידע מסחרי שנאסף ממכשירים חכמים כבר שימש למעקב אחר כוחות אמריקאיים.

גם האבדות אינן דמיוניות. לפי רויטרס, מאז תחילת המלחמה נהרגו 18 חיילים אמריקאים ויותר מ-600 נפצעו. תקיפה איראנית בבסיס מוואפק סלטי בירדן פגעה במבני מגורים שבהם ישנו חיילים והרגה שני אנשי צבא.

אבל כאן מתבצעת הקפיצה התעמולתית. הכרה אמריקאית בכשלי אבטחת מידע הופכת בערוצים האיראניים להוכחה שלאיראן יש יכולת כמעט מוחלטת לאתר כל חייל וכל מטוס. נזק נקודתי הופך ל"שיתוק בסיס", תמונת חריכה לוויינית הופכת ל"השמדת מחסנים", והיעדר מידע רשמי מפורט מוצג אוטומטית כהסתרה.

הטענה האפקטיבית ביותר אינה שאיראן פוגעת בכל מטרה, אלא שהחייל האמריקאי כבר אינו מרגיש בטוח אפילו כשהוא מחזיק טלפון ביד.

המלחמה מגיעה למינסוטה

גם מתקפת הסייבר על מערכות מים במינסוטה נכנסה במהירות למכונת הנרטיב.

יותר מ-30 מערכות מים מקומיות נפגעו במתקפה מתואמת, וחלקן נאלצו לעבור להפעלה ידנית. הרשויות האמריקאיות וה-FBI פתחו בחקירה, וגורמים אמריקאיים העלו חשד למעורבות איראנית, אך נכון לעכשיו הייחוס עדיין אינו סופי.

בערוצים האיראניים עצם החשד הספיק. הסיפור לא הוצג כחקירה פתוחה, אלא כעדות לכך שהעימות כבר אינו מוגבל למפרץ הפרסי. בסיס אמריקאי בירדן, נמל בכוויית ומערכת מים במינסוטה הוכנסו לאותה מפה.

זהו מסר פסיכולוגי חשוב: לארצות הברית אין עורף חסין. גם אם הצי והמפציצים שלה פועלים אלפי קילומטרים מאמריקה, המחיר יכול להגיע אל תשתיות אזרחיות בתוך ארצות הברית.

הערוצים כמעט אינם עוסקים בשאלה אם פגיעה במערכות מים אזרחיות עלולה לפגוע בלגיטימציה של איראן. מבחינתם, עצם העובדה שהאמריקאים חושדים בטהרן היא כבר הישג תודעתי.

סעודיה מקימה קואליציה, ובטהרן חוגגים

על פניו, ההחלטה הסעודית להוביל קואליציה ימית רב-לאומית נגד איומי החות'ים היא התפתחות שלילית עבור איראן.

נציגים מ-43 מדינות ומהאיחוד האירופי השתתפו בכינוס הסעודי, ו-14 מדינות, בהן טורקיה, פקיסטן, מצרים, סודאן וג'יבוטי, הביעו תמיכה רשמית ביוזמה להגנת השיט בים האדום, בבאב אל-מנדב ובמפרץ עדן. עומאן ואיחוד האמירויות לא הופיעו ברשימת המדינות התומכות.

אולם בתקשורת האיראנית הקואליציה אינה מוצגת כהתארגנות נגד הציר, אלא כהודאה בכוחו.

המסר הוא שאם סעודיה זקוקה לעשרות מדינות כדי להעביר מכליות בים האדום, הרי שהחות'ים כבר הצליחו לשנות את מאזן הכוחות. אם ריאד נדרשת לשקול מבצע ימי ואולי גם קרקעי בתימן, סימן שהמצור החות'י פוגע בה. אם עומאן והאמירויות אינן מצטרפות מיד, סימן שהמחנה הערבי מפולג.

כך הופכת תגובת נגד אזורית להוכחה להצלחת האיום שגרם לה.

הפרשנות הזאת מתעלמת מהסיכון הברור: איראן והחות'ים אינם רק מאלצים מדינות לשלם מחיר, הם גם מעניקים להן תמריץ להקים מסגרות צבאיות חדשות, לשפר שיתוף פעולה מודיעיני ולהעמיק קשרים עם ארצות הברית ועם שחקנים נוספים.

מה שמוצג בטהרן כבהלה סעודית עשוי להיות תחילתו של מנגנון אזורי שיגביל את חופש הפעולה של הציר לאורך זמן.

חמאס אינו מתפרק, הוא "מפקיד" את הנשק

ההתפתחות הרגישה ביותר מבחינת נרטיב ההתנגדות הייתה ההודעה על הסכמה עקרונית לפירוק חמאס ושאר הארגונים החמושים בעזה מנשקם.

טראמפ הציג את ההסכמה כצעד היסטורי לקראת פירוק מלא של חמאס. לפי המתווה, התהליך אמור להתבצע בשלבים, לצד נסיגת כוחות ישראליים, כניסת כוח ייצוב בינלאומי והעברת השליטה לממשלה פלסטינית חדשה.

אלא שבערוצי הציר כמעט לא השתמשו במונח "פירוק מנשק". במקום זאת דובר על ספירה, רישום, אחסון או העברת משמורת לוועדה פלסטינית.

ההבדל המילולי הוא לב הסיפור. חמאס אינו מוסר את נשקו לישראל, אינו מודה בתבוסה ואינו מתפרק משום שצה"ל אילץ אותו לעשות זאת. לפי הנרטיב, הנשק מועבר לגוף פלסטיני כחלק מהסדר מדיני ורק לאחר שישראל תפסיק לתקוף, תיסוג ותאפשר הכנסת סיוע ושיקום.

גם כאן, יש בסיס ממשי לפרשנות. בכיר חמאס ראזי חמד אמר לרויטרס שהארגון יסכים לאחסון הנשק בידי הוועדה הפלסטינית רק לאחר שישראל תמלא את התחייבויותיה. מנגד, גורם ישראלי אמר שישראל לא תיסוג לפני פירוק חמאס והפיכת הרצועה למפורזת.

הפער הזה מאפשר לכל צד להציג את אותה טיוטה כניצחון. טראמפ מדבר על פירוק חמאס, ישראל מדברת על פירוז, ואילו הציר האיראני מדבר על הישג פלסטיני שמוציא את השליטה בנשק מידי ישראל ומשאיר אותה בתוך המערכת הלאומית הפלסטינית.

הקורבנות אינם רק טרגדיה, אלא חומר גלם למלחמה

לצד הטכנולוגיה והדיפלומטיה, השבוע הוצף בתמונות של הרוגים, לוויות ובתים שנפגעו בקשם, אהוואז, מינאב ומקומות נוספים.

הסיקור לא נועד רק לדווח על מחיר המלחמה. הוא נבנה כדי להעניק לכל פעולת תגמול הצדקה מוסרית ברורה.

תקיפה נגד בסיס בכוויית מוצגת כתשובה למשפחה שנהרגה בקשם. שיגור לבחריין מוגדר כנקמה על מותו של טייס. תקיפה נגד מתקן אמריקאי מוצמדת לסרטון של ילד הרוג או מבנה מגורים שנפגע.

כך נשמרת החלוקה המוסרית שהתקשורת האיראנית מבקשת לבסס: האמריקאים פוגעים באזרחים משום שהם נכשלים בשדה הקרב, ואילו איראן פוגעת בבסיסים משום שהיא מגינה על אזרחיה.

ההבחנה הזאת אינה נבדקת ברצינות. כמעט אין עיסוק באזרחים שנפגעו במדינות המפרץ מתקיפות איראניות, או בשאלה אם פגיעה בתשתיות נפט, חשמל ומים תואמת את הטענה שאיראן נלחמת רק בנוכחות הצבאית האמריקאית.

הסתירה שנמצאת בלב הנרטיב

הנרטיב האיראני של השבוע אפקטיבי דווקא מפני שחלקים ממנו נכונים.

ארצות הברית אכן ספגה אבדות. הצבא האמריקאי אכן מודאג מהמידע שחייליו חושפים. טראמפ אכן עצר תקיפות ונכנס למגעים. תנועת הספינות נפגעה. סעודיה אכן נאלצה להקים קואליציה. חמאס אכן הצליח להכניס להסכם תנאים הקשורים לנסיגה ישראלית.

אבל מכל העובדות האלה נבנית מסקנה רחבה בהרבה: איראן שולטת במהלך המלחמה.

כדי להחזיק במסקנה הזאת, התקשורת נדרשת להתעלם מסתירות ברורות. אם ארצות הברית מתחננת למשא ומתן, מדוע התקיפות מתחדשות? אם בסיסי המפרץ משותקים, מדוע הם ממשיכים לשמש לפעילות צבאית? אם מדינות ערב מתרחקות מוושינגטון, מדוע סעודיה מצליחה לגייס תמיכה בין-לאומית? אם חמאס ניצח, מדוע הוא מסכים בכלל להעביר את נשקו לאחסון?

התשובה התעמולתית היא שכל צעד של הצד השני נובע מפחד. התשובה המציאותית יותר היא שכל הצדדים מפעילים כוח, סופגים נזק, מחפשים נקודות יציאה ובמקביל נערכים לסיבוב הבא.

מה כמעט אינו מופיע

הסיקור הרשמי כמעט אינו מציג תמונה מצטברת של הנזק בתוך איראן: הפגיעה בתשתיות צבאיות, גשרים, נמלים, אוניברסיטאות, רשתות חשמל ומתקנים בדרום המדינה.

גם המחיר המדיני של תקיפת מדינות שכנות נדחק הצדה. כוויית, ירדן וסעודיה אינן מוצגות כמדינות שספגו פגיעה איראנית, אלא כשטחים שבהם ארצות הברית בחרה להציב מטרות.

במקביל, בתוך מאגר ההודעות הופיעו בערוצים שאינם מזוהים עם המשטר דיווחים על מחאות, מעצרים והוצאות להורג באיראן. הנושאים האלה כמעט לא חדרו לתמונה שמציעים כלי התקשורת הרשמיים. בזמן שהמשטר מתאר אחדות לאומית מול אויב חיצוני, כל גילוי של עימות פנימי מטופל כאיום ביטחוני, חדשות כזב או שיתוף פעולה עם האויב.

השורה התחתונה

השבוע האחרון מסמן שלב חדש בסיפור שהצד האיראני מספר לעצמו.

איראן כבר אינה רק המדינה שלא הצליחו להכניע. היא מוצגת כמי שמאלצת את טראמפ לעצור, את החיילים האמריקאים להיפרד מהטלפונים, את סעודיה להקים קואליציה, את חברות הספנות לשנות מסלול ואת המתווכים להתאים את הסכמי עזה לתנאי ההתנגדות.

זהו נרטיב מתוחכם יותר מסיפור פשוט של ניצחון. הוא אינו טוען שאיראן חזקה יותר מארצות הברית בכל מדד, אלא שהיא מסוגלת לשלול ממנה את היכולת לנהל מלחמה זולה, מרוחקת וצפויה.

חלק מהטענה הזאת מגובה במציאות. ארצות הברית אכן משלמת מחיר, המלחמה אכן מתפשטת ומערכות ההגנה האמריקאיות אינן הרמטיות.

אבל מכאן ועד הטענה שטהרן מנהלת את השעון המרחק גדול. איראן אולי מצליחה להשפיע על קצב המלחמה, אך היא אינה שולטת בו. היא גם מגיבה, גם סופגת וגם תלויה בהחלטות של ארצות הברית, ישראל, מדינות המפרץ ושלוחותיה שלה.

התפקיד של התקשורת האיראנית השבוע היה לטשטש את ההבדל הזה, ולהפוך השפעה לשליטה, הישרדות ליוזמה, ומגעים להפגנת כניעה של האויב.