מהצד השני: בטהרן מספרים סיפור של עמידה וניצחון

הסיפור שטהרן רוצה שהציבור ישמע

אם מסתכלים על אירועי השבוע האחרון דרך ערוצי התקשורת האיראניים, רשתות המזוהות עם משמרות המהפכה וכלי תקשורת התומכים בציר ההתנגדות, מתקבלת תמונת מלחמה שונה מאוד מזו שמוצגת במערב.

בגרסה הזאת, איראן אינה מדינה שסופגת לילה אחר לילה תקיפות אמריקאיות. היא מוצגת כמעצמה אזורית שמצליחה לעמוד בפני הכוח הצבאי הגדול בעולם, לפגוע בבסיסיו, לשבש את הסחר הבינלאומי ולכפות על שכנותיה ועל וושינגטון לחשב מחדש את צעדיהן.

הערוצים שנבדקו פרסמו במהלך השבוע אלפי הודעות בפרסית, בערבית ובאנגלית. המסרים המרכזיים חזרו כמעט ללא שינוי בין נורניוז, תסנים, אל-מיאדין, אל-מנאר, The Cradle וערוצים המזוהים ישירות עם משמרות המהפכה.

התקיפות האמריקאיות מוצגות כסימן לחולשה

העובדה שארצות הברית השלימה 13 לילות רצופים של תקיפות באיראן אינה מוכחשת. פיקוד המרכז האמריקאי הודיע כי המטרות כללו מרכזי פיקוד, מתקני אחסון כטב"מים, רשתות תקשורת ויכולות ימיות איראניות. דיווחים עצמאיים תיארו תקיפות גם באזור קשם, ח'וזסתאן, פארס ומתקנים של משמרות המהפכה.

אולם בתקשורת האיראנית עצם ההתמשכות של התקיפות מקבלת משמעות הפוכה. במקום להציג את רצף ההפצצות כעליונות אמריקאית, הוא מוצג כהוכחה לכך שוושינגטון לא הצליחה להשיג הכרעה.

המסר הוא פשוט: אילו התקיפות היו מוצלחות, ארצות הברית לא הייתה נדרשת לחזור עליהן מדי לילה.

פגיעות בתשתיות, מתקנים צבאיים, נמלים, כבישים ורשתות חשמל אמנם מוזכרות, אך בדרך כלל לזמן קצר. מיד לאחר מכן מגיעות הודעות על יירוט טילים, תיקון תשתיות, פתיחת כבישים וחזרה לשגרה. כך נבנה נרטיב של מדינה שסופגת, מתקנת וממשיכה להילחם.

בסיסי ארצות הברית הפכו למרכז תמונת הניצחון

החלק הבולט ביותר בסיקור הוא רצף ההודעות על תקיפות נגד בסיסים אמריקאיים ומתקנים המזוהים עם הצבא האמריקאי בכוויית, בחריין, ירדן ועיראק.

במהלך השבוע הודיעו משמרות המהפכה וצבא איראן על גלים רבים של שיגורי טילים וכטב"מים. בין היעדים שהוזכרו היו בסיס עלי א-סאלם ומחנות אמריקאיים נוספים בכוויית, בסיסים בירדן, מתקנים בבחריין, אזור נמל התעופה בארביל ומפקדת הצי החמישי האמריקאי.

חלק מהתקיפות עצמן קיבלו אישור ממקורות חיצוניים. ארצות הברית אישרה כי שני אנשי צבא נהרגו בתקיפה איראנית בירדן, וכי נוספים נפצעו. מדינות המפרץ דיווחו על יירוטים, אזעקות ונזק בעקבות שיגורים איראניים.

הפער מתחיל בתיאור תוצאות התקיפות. כלי התקשורת האיראניים טענו להשמדת מחסני תחמושת, האנגרים, מערכות פטריוט, מתקני פיקוד, מרכזי נתונים ומבנים שבהם שהו חיילים אמריקאים. הם גם טענו כי וושינגטון מסתירה מספר גדול בהרבה של הרוגים ופצועים.

אחת הטענות הבולטות הייתה שאיראן פגעה במרכז נתונים של אמזון בבחריין ששירת, לטענתה, את הצבא האמריקאי. רויטרס דיווחה על עצם הטענה האיראנית, אך ציינה שלא הצליחה לאמת אותה ושאמזון לא מסרה תגובה.

מבחינת הקורא האיראני, ההבחנה בין תקיפה מאומתת לבין נזק נטען כמעט נעלמת. השיגור, האזעקות, סרטון מרוחק של עשן והודעת משמרות המהפכה מוצגים יחד כהוכחה להצלחה מלאה.

לא עוד מלחמה בתוך איראן, אלא מלחמה אזורית

נושא שחוזר בערוצים הוא הטענה שארצות הברית אינה יכולה לתקוף באיראן ולשמור על בסיסיה ועל בעלות בריתה מחוץ למלחמה.

מכאן מגיע האיום כלפי מדינות ערב: כל שטח, בסיס, נמל או תשתית המשמשים את ארצות הברית עלולים להפוך למטרה. ערוצי המשטר מציגים זאת לא כתקיפה נגד כוויית, בחריין או ירדן, אלא כתקיפה נגד "הנוכחות האמריקאית" שנמצאת בשטחן.

הניסוח הזה מאפשר לטהרן לטעון שהיא אינה מעוניינת בעימות עם שכנותיה, ובמקביל להפעיל עליהן לחץ כבד להרחיק את הכוחות האמריקאיים.

אלא שמחוץ לבועה התקשורתית האיראנית התמונה מורכבת יותר. מדינות באזור האשימו את איראן בפגיעה בשטחן, באזרחים ובתשתיות חיוניות. לכן, מה שמוצג בטהרן כהרחבת ההרתעה, עלול להיתפס במדינות המפרץ כהרחבת רשימת אויביה של איראן.

הורמוז ובאב אל-מנדב כנשק כלכלי

הנרטיב האיראני אינו מסתפק במספר הטילים או הבסיסים שנפגעו. הוא מבקש להראות שאיראן והכוחות המזוהים עמה מסוגלים להשפיע על הכלכלה העולמית.

הירידה בתנועת הספינות במצר הורמוז, תקיפות החות'ים נגד מכליות והאיום על מצר באב אל-מנדב זוכים לסיקור נרחב. כל שינוי במסלול ספינה, עלייה בעלויות הביטוח או קפיצה במחיר הנפט מוצגים כתוצאה ישירה של עמידת איראן.

בחלק הזה יש לנרטיב בסיס ממשי. מחיר הנפט מסוג ברנט חצה במהלך השבוע את רף 100 הדולרים לחבית, והסיכון לשני נתיבי השיט המרכזיים מאלץ מכליות לבחור בדרכים ארוכות ויקרות יותר. רויטרס העריכה כי עקיפת הורמוז ובאב אל-מנדב יכולה להוסיף כחודש למסע וכ-2.5 מיליון דולר לעלות ההובלה.

עבור התקשורת האיראנית, זהו אולי ההישג האסטרטגי החשוב ביותר: הטענה שהמלחמה אינה יכולה להישאר אירוע מקומי שבו ארצות הברית מפציצה ואיראן סופגת. המחיר, לפי המסר האיראני, חייב להגיע גם לתחנות הדלק, לחברות הספנות ולשווקים במערב.

חזית דיפלומטית שפונה מזרחה

לצד תמונות הטילים והעשן, התקשורת האיראנית הקדישה מקום רב לפעילותו של שר החוץ עבאס עראקצ'י במסגרת ארגון שנגחאי ולפגישותיו עם נציגי רוסיה, סין, פקיסטן ומדינות אסיה.

המסר המועבר לציבור הוא שאיראן אינה מבודדת. לטענת הערוצים, בעוד ארצות הברית וישראל מפעילות כוח צבאי, טהרן מחזקת את מקומה בתוך סדר עולמי חלופי המבוסס על רוסיה, סין, ארגון שנגחאי ומסגרות כמו BRICS.

גם כאן המציאות פחות חד משמעית. עצם קיומן של פגישות ושיחות אינו מעיד בהכרח על תמיכה במדיניות האיראנית או על נכונות של רוסיה וסין להתערב לטובתה. אולם בתמונה התקשורתית האיראנית, כל לחיצת יד דיפלומטית הופכת להוכחה שהניסיון האמריקאי לבודד את איראן נכשל.

אחדות פנימית ושיקום מהיר

מסר נוסף שחזר לאורך השבוע הוא חשיבות "האחדות הלאומית". כלי התקשורת קראו לציבור להימנע ממחלוקות פנימיות, תיארו ביקורת על תוצאות המלחמה כחלק ממאמץ לזרוע ייאוש, והדגישו את המשך הפעילות באוניברסיטאות, במשרדי הממשלה, בתחבורה ובאירועי הדת.

במקביל הופצו דיווחים שלפיהם איראן משקמת במהירות את בסיסי הטילים, המתקנים והתשתיות שנפגעו. כמה ערוצים אף ציטטו טענות של גורמים ישראליים שלפיהן הידע והיכולת התעשייתית של איראן נשארו קיימים, ולכן לא ניתן למנוע ממנה לבנות מחדש את שאבד.

התמונה שנוצרת היא של מדינה שנפגעה, אך לא נשברה. מבחינת המשטר, עצם החזרה לשגרה היא חלק מהמערכה לא פחות משיגור טיל.

מה כמעט אינו מופיע בסיקור

כדי להבין את נקודת המבט של הצד השני, חשוב לזהות גם את מה שמושמט ממנה.

התקשורת האיראנית כמעט שאינה עוסקת בשאלה אם הרחבת התקיפות לשטח מדינות ערב פוגעת במעמדה האזורי של איראן. היא ממעטת לדון בעלות הכלכלית של המלחמה לאזרחים האיראנים, בנזק המצטבר לתשתיות, בחוסר הוודאות בשווקים ובמשמעות של רצף תקיפות אמריקאיות שלא נעצר.

גם הנתונים על ההישגים הצבאיים מוצגים ללא ראיות מספקות. תקיפה נגד בסיס הופכת מיד ל"השמדה", יירוט חלקי מתואר כפגיעה מדויקת, והיעדר תגובה אמריקאית מיידית מוצג כהוכחה להסתרת אבדות.

זה אינו אומר שכל הטענות שקריות. חלק מהתקיפות התרחשו, חיילים אמריקאים נהרגו, בסיסים הופעלו במתכונת חירום והכלכלה העולמית אכן משלמת מחיר. אך בין האירועים המאומתים לבין סיפור הניצחון המוחלט שמספרת טהרן נמצא מרחב גדול של תעמולה, הגזמה ומידע שאינו ניתן לאימות.

השורה התחתונה

מהצד האיראני, השבוע האחרון אינו נתפס כשבוע שבו ארצות הברית תקפה את איראן במשך לילות רצופים. הוא מוצג כשבוע שבו וושינגטון גילתה שאין ביכולתה לנהל מלחמה מוגבלת ונקייה ממחיר.

טהרן מבקשת לשכנע את אזרחיה ואת האזור שהיא עדיין מסוגלת לפגוע בבסיסים אמריקאיים, לאיים על נתיבי האנרגיה, לשקם את יכולותיה ולשמור על גיבוי מדיני במזרח.

ייתכן שחלק מהתמונה הזאת מבוסס על הישגים אמיתיים. אך תפקידה העיקרי של התקשורת האיראנית השבוע לא היה לברר מי ניצח בכל תקיפה, אלא לקבע מסר רחב יותר: איראן אולי נפגעת, אבל היא אינה מובסת, וכל מי שממשיך במלחמה נגדה צפוי לשלם מחיר הולך וגדל.