מהצד השני: איראן מנסה להפוך את המצור להסדר

מהאיום על הורמוז למשטר מעבר בכוח

בשבוע הקודם עוד הוצג מצר הורמוז בעיקר כמנוף: נתיב שאפשר לפתוח, בתנאים, בתמורה לערבויות ולשינוי במדיניות האמריקאית. השבוע השתנתה הטענה האיראנית. הערוצים הרשמיים והמקורבים למשטר ניסו לתאר מציאות שבה טהרן אינה רק מאיימת על התנועה הימית אלא קובעת בפועל מי רשאי לעבור, באילו נתיבים ובאילו תנאים.

במסגרת הזאת הופיעו רשימות של עשרות ספינות שנאסר עליהן לעבור, אזהרות לחברות ביטוח ולמועדוני P&I, וטענות על פגיעות במכליות ובכלי טיס בלתי־מאוישים אמריקאיים. התקרית במכלית Trend, שנפגעה לפי הגוף הבריטי לביטחון ימי מטיל לא מזוהה, קיבלה בטהרן פירוש אחר: כלי שיט שניסה לחצות את המצר שלא כחוק. גם פרשת מכלית־העל אלגאיה נותרה סבוכה: גרסה איראנית דיברה על מוקשים באזור אסור, בעוד מקורות אחרים תיארו שריפה ונגררת לנמל בעומאן.

אין כאן ודאות לגבי האחריות לכל אירוע. מרבית הפרטים המבצעיים מגיעים מערוצים איראניים או פרו־איראניים, ולעיתים הם משתנים בין דיווח לדיווח. אבל נתון אחד בולט גם כשמניחים בצד את המלחמה על הנרטיב: לפי נתוני Kpler שצוטטו ברויטרס ובערוצים המקומיים, בחלק מימי השבוע חצו את הורמוז ארבע ספינות בלבד, לעומת ממוצע של כ־16 בעשרת הימים הקודמים. זה אינו מעבר חופשי, אך גם לא סגירה הרמטית ומסודרת; זהו נתיב שהפך יקר, לא צפוי ומסוכן מסחרית.

הריבונות כקלף מדיני

המסר של טהרן עקבי: הורמוז אינו עניין טכני של חופש שיט אלא סוגיית ריבונות וביטחון. ההבנות עם עומאן על נתיבי שיט הוצגו כהסדר המבוסס על זכויות שתי המדינות החופיות, אך לא כפתיחה מיידית של המצר. הפגישה האזורית שתוכננה בעומאן נדחתה, לפי ההודעות, לבקשת מדינות באזור; פרשנים איראניים ייחסו זאת ללחץ סעודי, אמריקאי או ישראלי, אך לכך לא הוצג אישור עצמאי.

מוחסן רזאאי, הנשיא מסעוד פזשכיאן ובכירי משרד החוץ חזרו על נוסחה דומה: אין משא ומתן לפני צעדים מעשיים מצד וושינגטון. הנוסחה כוללת, בגרסאות שונות, סיום המצור, הפסקת תקיפות, פיצויים והתחייבות מחודשת להבנות איסלאמאבאד. חלק מהקולות המקורבים לשלטון הוסיפו גם דרישות הנוגעות לעזה ולגדה. לכן הפער מול דונלד טראמפ, המצהיר שאיראן פנתה ישירות ושאפשר להגיע להסכם בקרוב, אינו סמנטי בלבד: וושינגטון מדברת על עסקה עתידית, וטהרן דורשת שינוי מציאות קודם.

ועדיין, הרטוריקה אינה מבטלת את הדיפלומטיה. ביקורו של עבאס עראקצ׳י בבייג׳ינג, קריאת ואנג יי לאיפוק ולחידוש המגעים, ושיחות עומאן עם ארצות הברית מצביעים על מאמץ להשאיר ערוץ יציאה פתוח. מבחינת איראן, סין אינה רק מתווכת אפשרית אלא גם משקל נגד להסדר אמריקאי־מפרצי שייכפה עליה.

תימן וסעודיה: הרחבת משוואת האנרגיה

הצד האיראני רואה בתימן את ההוכחה שהעימות אינו כלוא במפרץ. הדיווחים על התקדמות אנצאראללה בחוף המערבי, על שליטה או השפעה סביב אל־מוח׳א ובאב אל־מנדב, ועל תקיפות נגד מתקני נפט סעודיים, נועדו להמחיש שחלופות הייצוא של ריאד פגיעות לא פחות מהורמוז.

במוקד עמדה הפגיעה בצינור מזרח–מערב של סעודיה. עצם ההשבתה הזמנית אושרה בידי ריאד בתחילת התקופה, ואילו הערוצים האיראניים הרחיבו את התמונה: תחנות שאיבה חרוכות, שיבוש בטעינה ביַנבוע וביטול משלוחים לאירופה. דיווחים שיוחסו לרויטרס ול־AP הצביעו על פגיעה בשתי תחנות שאיבה ועל אפשרות לתיקונים של שבועות, אך ההיקף המדויק של הפגיעה והיקף היצוא שנותר אינם ברורים.

כאן טמון ההישג התודעתי של טהרן ובעלות בריתה, גם אם חלק מהטענות המקסימליסטיות אינן מאומתות: צינור שאמור לעקוף את הורמוז הפך בעצמו לסמל לפגיעוּת. אם באב אל־מנדב גם הוא נתפס כמסוכן, משק האנרגיה העולמי נדרש לשלם על חוסר הוודאות בשני קצותיו של אותו מסלול.

השוק כבר מתמחר את הסיכון

מחירי הברנט נותרו מעל 100 דולר לחבית, ומחירי הדיזל בארצות הברית הוצגו בערוצים השונים בטווח של יותר משישה דולרים לגלון. חלק מהמספרים שפורסמו בנוגע לעלות המלחמה לצרכן האמריקאי, לגודל העתודות ולמחסור במיירטים דורשים הסתייגות: הם נשענים לעיתים על ציטוטים חלקיים של כלי תקשורת מערביים או על פרשנות איראנית.

אף על פי כן, אין צורך לקבל כל אומדן כדי להבין את המגמה. כשהמעבר בהורמוז מצטמצם, הצינור הסעודי נפגע, ובאב אל־מנדב נמצא תחת איום, מחיר הביטוח, ההובלה והמלאי עולה. זהו בדיוק מנגנון הלחץ שאיראן מבקשת להבליט: לא הכרעה צבאית מיידית, אלא הפיכת המשך העימות ליקר מדי עבור ארצות הברית, בעלות בריתה והשווקים.

וינה, ניו יורק ובייג׳ינג: הגיבוי המדיני

בזירה הגרעינית התחדדה המחלוקת על כללי המשחק. איראן מחתה על מניעת הגעתו של מוחמד אסלאמי לוועידה הכללית של סבא״א בווינה וטענה ללחץ אמריקאי על אוסטריה. במקביל, נציגיה דרשו מדיניות של אפס סובלנות כלפי תקיפות על מתקנים גרעיניים אזרחיים. טענתם העיקרית היא שהתקיפות והגבלת הפיקוח אינן שני תיקים נפרדים: מי שדורש פיקוח צריך, לפי טהרן, קודם להבטיח שהמתקנים לא יותקפו.

החיזוק החשוב ביותר הגיע במועצת הביטחון, שם רוסיה וסין הטילו וטו על הצעה אמריקאית להאריך את מנדט צוות המומחים של ועדת הסנקציות 1737. המחלוקת על תוקף החלטה 2231 ועל מנגנון הסנקציות רחוקה מהכרעה משפטית מוסכמת, אך מבחינת טהרן הווטו הוא הישג פוליטי ברור: הוא מונע מארצות הברית להציג חזית בינלאומית אחידה ומחבר בין התיק הגרעיני לבין סדר יום רחב יותר של רב־קוטביות.

הגיבוי הזה אינו פותר את בעיית איראן. הוא מעניק לה מרחב נשימה מדיני, לא פתרון לשיט, לא הסדרה של הפיקוח ולא דרך בטוחה לצאת ממלחמה. אבל הוא מאפשר לה לטעון שהעימות אינו עוד מאבק דו־צדדי עם וושינגטון, אלא מבחן לסדר הבינלאומי כולו.

כוח פנימי, ועלותו

התרגיל ההמוני בטהרן ב־18 בספטמבר, תחת הכותרת ״ג׳אנפדאיאן איראן״, היה חלק בלתי נפרד מן המערכה. הערוצים דיווחו על 313 אלף משתתפים באירוע עצמו ועל עשרות מיליוני נרשמים או מביעי נכונות לקמפיין הרחב יותר. המספרים הגדולים אינם ניתנים לאימות עצמאי, אך תפקידם ברור: להפוך את ״200 הלילות״ של התכנסויות רחוב להוכחה שהחברה התלכדה סביב המלחמה.

לצד המסר הזה בולטת תמונה מורכבת יותר. בכירים הודו שהכנסות רבות אינן מדביקות את יוקר המחיה; שער המטבע נותר חלש, מחירי תרופות ומזון מעיקים, ותשתיות מים, חשמל ובריאות מציגות נקודות שבר. גם רצח איש הדת הסוני מולווי יוסף גורג׳יג׳ והפעולות נגד חוליות חמושות בבלוצ׳סתאן מזכירים שהמשטר נדרש בו זמנית לנהל עימות חיצוני ולשמר יציבות פנימית.

בין מנוף להסדר

כך נראית השבוע התמונה מן הצד האיראני: הורמוז, תימן, הנפט, וינה והרחובות בטהרן הם זירה אחת. המשטר מבקש להוכיח שהלחץ עליו לא רק נכשל, אלא יצר מערכת שבה ארצות הברית ובעלות בריתה משלמות מחיר כבד יותר ויותר על הנוכחות האזורית שלהן.

אלא שהפיכת השיבוש להסדר היא משימה קשה יותר מהפיכת השיבוש לאיום. איראן יכולה להקשות על מעבר ספינות; קשה יותר לייצר מנגנון מוסכם שמחזיר את המסחר בלי לוותר על מנוף הכוח שבנתה. ארצות הברית יכולה להמשיך לטעון שהמצר ייפתח; קשה להבטיח זאת כל עוד כל מכלית נדרשת לתמחר טיל, מוקש, כטב״ם או טעות בזיהוי.

הסיכון המרכזי הוא שהפער בין שתי השפות — הסכם מהיר לפי טראמפ מול תנאים מוקדמים לפי טהרן — יאפשר לעימות להימשך גם כאשר שני הצדדים מדברים על דיפלומטיה. השבוע האחרון לא הביא פתיחה של הורמוז ולא סיום מלחמה. הוא חיזק, לפחות בעיני טהרן, את הטענה שכדי לפתוח את הנתיב הימי צריך קודם להסדיר את המלחמה הרחבה יותר.