מהצד השני: הורמוז עוברת ממנוף למבחן

ממנוף מדיני למבחן שליטה

בעיני הערוצים האיראניים והפרו־איראניים, השבוע האחרון לא הסתכם עוד בוויכוח תעמולתי על השאלה מי שולט במצר הורמוז. הוא הוצג כשלב שבו טהרן בודקת אם האיום שהציבה בשבוע שעבר — פגיעה בתנועת השיט עד לקבלת תנאים מדיניים — יכול לייצר שינוי בפועל. המסר המרכזי נשאר עקבי: איראן אינה מתארת את המצר כסגור לחלוטין, אלא כנתיב שאי אפשר לחזור ולהפעיל לפי הכללים שקדמו למלחמה.

זוהי נקודת המשך ישירה למאמר הקודם, אך הפעם נוספו לה שלושה רכיבים מוחשיים יותר: תשובה אמריקאית שהועברה דרך קטר, פגיעות מדווחות בכלי שיט מסחריים, והתרחבות הלחץ אל עיראק, שוק האנרגיה והחזיתות האזוריות. בד בבד, יש לשמור על זהירות: חלק ניכר מן החומר מקורו בערוצים המזוהים עם איראן ובעלות בריתה, והוא מערב דיווחים מאומתים חלקית, טענות צבאיות ואמירות פוליטיות שלא ניתן לאשש באופן עצמאי.

קטר העבירה תשובה, אך לא גשרה על הפער

לפי הדיווחים, שר החוץ עבאס עראקצ'י קיבל בדוחה, באמצעות מתווכים קטרים, תגובה אמריקאית למתווה האיראני בן שבעת הימים. המתווה קושר בין צעדים אמריקאיים — הקלת המצור והסנקציות, שחרור נכסים והפסקת פעולות צבאיות — לבין פתיחה הדרגתית של הורמוז וחידוש מגעים רחבים יותר. בערוצים האיראניים הודגש כי המחלוקת העיקרית היא על סדר הפעולות: טהרן דורשת ביצוע אמריקאי תחילה, וושינגטון מבקשת לקשור כל הקלה להתקדמות בגרעין.

הצגת הדברים הזו חשובה לנרטיב האיראני. היא מאפשרת להנהגה לומר שאינה דוחה דיפלומטיה, אך גם שאינה מנהלת אותה מעמדת חולשה. פזשכיאן ובכירים נוספים חזרו על הטענה שאיראן מוכנה גם לשיחות וגם לעימות, ושהכדור נמצא במגרש האמריקאי. מנגד, דיווחים על תיווך תקוע ועל היעדר פריצת דרך מצביעים על כך שהערוץ פתוח בעיקר כדי למנוע הידרדרות בלתי נשלטת, לא משום שנמצא נוסח מוסכם.

הגרעין נשאר ברקע — ולא נעלם

הערוצים האיראניים הכחישו בתוקף דיווחים שלפיהם טהרן הסכימה להחזיר פקחי סבא״א למתקנים שנפגעו בתמורה להקלה בסנקציות. ההכחשה אינה מקרית: מבחינתם, החזרת הגרעין למרכז השיחות היא ניסיון אמריקאי להסיט את הדיון מהמצור הימי ומהמחיר האזורי של המלחמה. אלא שמבחינת וושינגטון ובעלות בריתה, זו בדיוק הסוגיה שלא תאפשר הסדר ללא פיקוח והתחייבויות.

כך נוצר פער מבני: איראן רוצה להפוך את הורמוז לנושא הראשון; ארצות הברית מבקשת להחזיר את הגרעין להיות תנאי ראשון. כל עוד הפער הזה עומד בעינו, תוכנית שבעת הימים היא מסגרת לחץ יותר מאשר מפת דרכים מוסכמת.

המכליות: הסיכון הופך לעובדה תפעולית

השינוי הדרמטי ביותר השבוע הוא ברצף הדיווחים על פגיעות במכליות. לפי חומר שצוטט מחברות ספנות ומגופי בטיחות ימית בריטיים, כמה מכליות נפגעו במצר או בקרבת נתיבי המעבר, וחלקן עלו באש. הדיווחים האיראניים זיהו שלוש מכליות — Al Ruwais, Mersin Prosperity ו־Sinbad — וטענו כי היו קשורות לבעלות או לחכירה אמירתית וכי הפרו כללי מעבר איראניים.

הפרטים האחרונים אינם מאומתים במלואם, וגם זהות התוקפים לא הוכחה באופן עצמאי. אך עצם הדיווחים מגופי מעקב ימיים ומחברות מסחר משנה את התמונה: חברות ביטוח, מפעילי נמלים וחוכרי מכליות אינם זקוקים להכרעה פומבית בשאלת האחריות כדי לתמחר סיכון. מבחינתם, די באפשרות לפגיעה, בעיכובים ובנתיבים לא ודאיים כדי להעלות פרמיות ולצמצם תנועה.

הערוצים האיראניים ניצלו את האירועים כדי לטעון כי כל שיט שאינו מאושר על ידי טהרן חשוף לסכנה. זהו ניסיון לבסס בפועל את תפיסת ה״ניהול האיראני״ של המצר, ואף לקדם לה עיגון בחקיקה בפרלמנט. אולם גם כאן נותר פער בין השאיפה לבין המציאות המשפטית: חוק איראני, אם יאושר, לא יעניק כשלעצמו הכרה בינלאומית בזכות לפקח על כל כלי השיט במעבר בינלאומי.

שוק האנרגיה הוא הזירה שבה הלחץ מדבר

העימות הימי תורגם במהירות לשפה שהמערב מתקשה להתעלם ממנה: מחיר ואספקה. ברנט עלה במהלך השבוע בחזרה אל מעל 100 דולר לחבית לפי כמה מהדיווחים, וארצות הברית לחצה על מדינות אירופה לבחון שחרור מלאי דיזל. גם אם המספרים המדויקים משתנים בין שעות פרסום ומקורות, הכיוון ברור — השוק מתמחר את הסיכון שהשיבוש בהורמוז לא יהיה זמני.

מן הצד השני, זהו ההישג שהערוצים מבקשים להבליט. הם אינם חייבים להוכיח חסימה הרמטית של המצר; די להראות שהמעבר נהיה איטי, מסוכן ויקר כדי לטעון שהמצור על איראן אינו חד־צדדי. הדיווחים על השעיית יצוא דלק מסין, על קושי באספקת LNG מקטר ועל עליית מחירי חשמל וגז בבריטניה משמשים באותו נרטיב כהוכחה שהמחיר מתפזר הרחק מחופי איראן.

אלא שהלחץ הוא דו־כיווני. איראן עצמה מתמודדת עם סנקציות חדשות על ענפי רכב, רכבות ומסחר, עם תנודתיות במטבע ועם צורך בהזרמת דולרים, סבסוד מזון ופיקוח על שוקי הזהב והקריפטו. הנרטיב של עמידה כלכלית אינו מסתיר את העובדה שהמשק האיראני משלם מחיר כבד על המלחמה ועל אי־הוודאות.

עיראק: ניצחון סמלי עם כוכבית גדולה

יציאת משימת הקואליציה האמריקאית מעיראק הוצגה ברחבי המחנה הפרו־איראני כרגע היסטורי: סיום של יותר משני עשורים של נוכחות אמריקאית וכישלון של פרויקט אזורי. בבגדאד נערכו חגיגות, מיליציות בירכו, ומשמרות המהפכה תיארו את המהלך כתוצאה של התנגדות עיראקית ולא של הסדר מנהלי.

אבל גם החומר שהופץ השבוע מחייב כוכבית. הפנטגון דיבר על מעבר ממבצע קואליציוני ליחסי ביטחון דו־צדדיים, אימון ותמיכה מודיעינית; מקורות עיראקיים טענו כי גיחות אמריקאיות עדיין נמשכו. לכן, היציאה יכולה לסמן סוף של מסגרת צבאית מסוימת בלי להעיד בהכרח על היעלמות ההשפעה האמריקאית.

אותו פער בולט גם במשבר הטיסות איראן–עיראק. המחאות בנג'ף, בכרבלא ובבגדאד הוצגו כהתקוממות נגד תכתיב אמריקאי הפוגע בעולי רגל, חולים וסטודנטים. אך בסוף השבוע עדיין לא נמסרה תמונה חד־משמעית של חזרת חברות איראניות לפעילות רגילה; הדיווחים הצביעו לכל היותר על היתרים מוגבלים או על טיסות של חברות עיראקיות. מבחינת טהרן, זוהי הוכחה שהלחץ האמריקאי נמשך גם לאחר ההכרזה על הנסיגה.

החזיתות האחרות נועדו לסגור את טבעת הלחץ

בתימן, בלבנון ובעזה המשיכו הערוצים לתאר מערכה אזורית אחת. הדיווחים על תקיפות סעודיות בתימן, על תגובות תימניות נגד תשתיות ומטרות סעודיות, ועל התקדמות קרקעית של כוחות צנעא, נועדו להראות שנתיבי אנרגיה חלופיים ומדינות המפרץ אינם מחוץ לטווח. רוב הטענות על היקף הפגיעות ועל ההישגים בשטח אינן זוכות לאימות עצמאי מספק, ולכן אין לקבלן כעובדה מוכחת.

בלבנון, המשך התקיפות הישראליות בדרום והמסרים של חזבאללה ביום השנה לחיסול חסן נסראללה שירתו אותה מטרה פוליטית: להציג את הארגון ככוח מרתיע שנשאר חלק מן המשוואה, אך נמנע בשלב זה מלספק לנתניהו עילה ברורה למערכה חדשה. בעזה, ההסלמה המתמשכת והדיווחים על נפגעים אזרחיים משמשים לחיזוק הטענה שהמשבר האזורי אינו מתחיל בהורמוז ואינו יכול להסתיים שם בלבד.

בין כוח כפייה להסדר שלא נולד

מן הצד השני, השבוע מוצג כהתקדמות: ארצות הברית נדרשה להשיב דרך קטר, השיט במצר הפך למסוכן יותר, מחירי האנרגיה עלו, והנוכחות האמריקאית בעיראק קיבלה מכה סמלית. זו מסגרת שמאפשרת לטהרן לטעון כי היא אינה מבודדת ואינה נכנעת, גם ללא הסכם רשמי.

אך זו עדיין אינה הכרעה. לא נחתם הסדר, הורמוז לא נפתח מחדש באופן מוסכם, מספר הפגיעות במכליות וזהות האחראים להן אינם ברורים במלואם, והתגבור הימי האמריקאי המדווח מזכיר שוושינגטון אינה מוותרת על הזירה. ככל שהמצר הופך ממנוף מדיני לזירת חיכוך יומיומית, כך עולה גם הסיכון שטעות, ירי לא מזוהה או אירוע במכלית יחייבו את שני הצדדים לבחור בין נסיגה לבין הסלמה רחבה יותר.