מהצד האיראני: הורמוז הופך למלחמת התשה

השבוע שבו המסדרון הפך לחזית

בשבוע שעבר הציגה טהרן את מצר הורמוז כמסדרון צר, מפוקח ומותנה. השבוע, כפי שהוא משתקף בערוצים האיראניים והפרו־איראניים, המסדרון הזה חדל להיות הסדר טכני והפך לזירת מלחמה פעילה: תקיפה אמריקאית באי לארק, ירי איראני לעבר בסיסים אמריקאיים במדינות האזור, אירועים ימיים סביב מכליות, והתקיפה הקטלנית בקוהסטק שבמחוז סיריק.

זו עדיין תמונה שמקורה ברובו בכלי תקשורת המזוהים עם איראן ובעלות בריתה. לכן חשוב להבחין בין אירועים שקיבלו חיזוק ממקורות חיצוניים — למשל הדיווחים על פגיעה באזרחים בקוהסטק ועל ירידה חדה בתנועת הספינות — לבין טענות על השמדת בסיסים, הפלת עשרות כטב״מים או מספרי נפגעים צבאיים שלא זכו לאימות עצמאי.

לארק: התקיפה ששברה את מסגרת הריסון

בלילה שבין 30 ל־31 באוגוסט הודיע CENTCOM על תקיפה מוגבלת באי לארק נגד גורמים ממשמרות המהפכה, שלטענתו עסקו בהטמנת מוקשים ימיים. איראן אישרה שהיו הרוגים ופצועים, אך דחתה את ההסבר האמריקאי וטענה כי המטרה הייתה למנוע ממנה לאכוף את כללי המעבר שהיא קבעה במצר.

מבחינת טהרן, האירוע סיפק הוכחה לטענה המרכזית שלה: ארצות הברית אינה מנסה להגן על חופש שיט, אלא מבקשת לשלול מאיראן יכולת להכתיב תנאים במרחב הסמוך לחופיה. מכאן באה גם התגובה המהירה שעליה דווח — טילים וכטב״מים לעבר מתקנים אמריקאיים בירדן, ובהמשך טענות לתקיפות בכווית, בחריין, עיראק ואיחוד האמירויות.

איראן פרסמה תצלומי לוויין וטענה לפגיעות בהאנגרים, מכ״מים ומתקני לוגיסטיקה. ארצות הברית, ירדן ומדינות מפרץ שונות טענו מנגד ליירוטים או לנזק מוגבל. הפער הזה אינו שולי: שני הצדדים נאבקים על תפיסת ההרתעה. וושינגטון מבקשת להציג יכולת הגנה רציפה; טהרן מבקשת להראות שכל בסיס אזורי נשאר חשוף כל עוד הוא תומך בפעילות נגדה.

קוהסטק: פגיעה אזרחית שהפכה למוקד המערכה

האירוע שטלטל יותר מכול את השיח האיראני התרחש בלילה שבין 1 ל־2 בספטמבר, כאשר מבנה שבו התקיימה חתונה בקוהסטק נפגע במהלך התקיפות בדרום איראן. מניין הנפגעים השתנה במהלך הימים: תחילה דווח על ארבעה הרוגים וכ־70 פצועים, ובהמשך על חמישה הרוגים. בין ההרוגים נמנה ילד צעיר; חלק גדול מהפצועים היו נשים וילדים.

המשמעות הפוליטית של האירוע גדלה לאחר שדיווחים שיוחסו ל־Reuters ולניו יורק טיימס בחנו תיעוד ושברי חימוש וקבעו כי מדובר, בהסתברות גבוהה, בפגיעה ישירה של חימוש אמריקאי במבנה אזרחי. היו זיהויים שונים של סוג החימוש — JSOW או SLAM-ER — ולכן אין לקבוע בוודאות את הדגם. אבל עצם המסקנה על פגיעה ישירה, ולא על רסיסים או טעות של הגנה אווירית איראנית, העניקה לטהרן בסיס חזק יותר למסע ההסברתי והמשפטי שלה.

ההנהגה האיראנית מציגה את קוהסטק לא כתאונה מבודדת אלא כחלק מרצף שהיא מייחסת לארצות הברית ולישראל: הפגיעה בבית הספר במינאב, תקיפות בתשתיות אזרחיות והמלחמה הכלכלית. המשטר פנה לאו״ם, למועצת הביטחון ולמוסדות משפט בינלאומיים. לא ברור אם צעדים אלה יניבו תוצאה מעשית, אך בתוך איראן הם ממלאים תפקיד חשוב: חיבור בין זעם ציבורי, לגיטימציה לתגובה צבאית ודרישה לאחדות פנימית.

הורמוז אינו פתוח — והוא גם אינו סגור לחלוטין

השאלה המרכזית נותרה תנועת השיט. נתוני חברות ספנות שצוטטו השבוע הצביעו על מעבר של ספינות בודדות ביום — ביום חמישי, למשל, דווח על ארבע מכליות בלבד — שיעור נמוך מאוד בהשוואה לתקופה שלפני העימות. איראן משתמשת בנתון הזה כדי לדחות את טענות טראמפ שהמצר פתוח ושוושינגטון השיבה את הזרימה למסלולה.

מן הצד השני, גם ההכרזה האיראנית על סגירה מוחלטת אינה תואמת את התנועה המוגבלת שנמשכת בפועל. התמונה המדויקת יותר היא של מעבר חריג, מסוכן ומבוקר: ספינות ממתינות לאישורים, מסלולים משתנים, וחברות ביטוח וספנות מביאות בחשבון את סכנת המוקשים, הטילים והסנקציות. טענות על פגיעות במכליות, ובהן אירועים שדווחו בידי הרשות הבריטית לסחר ימי, ממחישות שהזהות והאחריות לכל אירוע עדיין אינן ברורות תמיד.

מבחינת טהרן, הפגיעה בשיט אינה רק אמצעי לחץ אלא מנוף להסדר. בכירים איראנים אומרים כי פתיחה ממשית של המצר תחייב את ארצות הברית לחזור למזכר ההבנות מאיסלאמאבאד, להסיר חלק מהלחץ הכלכלי ולכבד תנאים איראניים. לכן הוויכוח על אגרות, נתיבי מעבר ורשימות ספינות אינו טכני בלבד; הוא ניסיון לבסס מנגנון של שליטה בפועל.

דיפלומטיה של גיבוי, לא של פריצת דרך

בפסגת ארגון שנגחאי בבישקק ניסתה איראן להראות כי אינה מבודדת. פגישותיו של הנשיא מסעוד פזשכיאן עם ולדימיר פוטין, שי ג׳ינפינג ומנהיגי הודו, פקיסטן ומדינות מרכז אסיה לוו בקריאות לפתרון דיפלומטי ובהצהרות תמיכה בריבונות איראן. טהרן הציעה מנגנוני סליקה במטבעות לאומיים, בנק של הארגון, קונסורציום אנרגיה ומסדרונות תחבורה חדשים.

המסר הוא כפול: התנגדות ללחץ המערבי, ובמקביל בניית תשתית שתצמצם את תלות איראן בדולר ובנתיבי הים הנתונים לעימות. אלא שהפסגה לא יצרה דרך יציאה מיידית. רוסיה וסין מספקות תמיכה מדינית וכלכלית, אך אינן מחליפות הסכמה אמריקאית־איראנית על הורמוז, על הסנקציות ועל גבולות ההסלמה.

הלחץ בבית והלחץ בוושינגטון

הערוצים האיראניים מדגישים שחיקה פוליטית וצבאית בארצות הברית: מחלוקות בפנטגון, אבדות אמריקאיות שטראמפ הכיר בהן, ועלויות דלק ואנרגיה לקראת בחירות האמצע. דיווחים על כך שטראמפ שוקל להכריז על סיום המלחמה משתלבים היטב בנרטיב האיראני שלפיו וושינגטון מחפשת יציאה.

אך גם איראן אינה מנהלת את העימות מחוץ למחיר הכלכלי. שער הדולר בשוק החופשי עלה במהלך השבוע, מחירי מזון ורכב המשיכו ללחוץ על משקי הבית, והבורסה הגיבה בתנודתיות חריפה. הממשלה מנסה לשדר רציפות — תמיכה בכרטיסי מזון, השקעות באנרגיה סולארית והזרמת מטבע חוץ — אך המסר על עמידה איתנה מתקיים לצד אינפלציה, מחסור וחשש מהמשך פגיעה בתשתיות.

השורה התחתונה

מהצד האיראני, השבוע אינו סיפור של ניצחון צבאי מוחלט אלא של שינוי משוואה: כל תקיפה בתוך איראן תיענה בהרחבת האיום על בסיסים אמריקאיים ועל השיט במפרץ; וכל ניסיון לייצב את הורמוז יעבור דרך תנאים איראניים. הפגיעה בקוהסטק הוסיפה למשוואה ממד רגשי ומשפטי, והקשתה על וושינגטון להציג את התקיפות כמדויקות וחסרות מחיר אזרחי.

עם זאת, מלחמת ההתשה עדיין אינה פתרון עבור אף צד. איראן רוצה להמיר את יכולתה לשבש את המצר בוויתורים מדיניים וכלכליים; ארצות הברית רוצה להרתיע בלי להיגרר למערכה רחבה יותר. כל עוד הפער הזה נותר בעינו, הורמוז ימשיך להיות לא רק נתיב מים — אלא מוקד המבחן של העימות כולו.