מהצד השני: הורמוז כמנוף, ניו יורק כזירת מבחן

הורמוז כמנוף, האו״ם כזירת מבחן

מנקודת המבט שמציגים הערוצים האיראניים והמקורבים אליהם, השבוע האחרון לא היה שבוע של הכרעה צבאית אלא של ניסיון לתרגם שיבוש צבאי־ימי למעמד מדיני. אחרי שהשבוע הקודם הוקדש בעיקר לטענה שאיראן כופה כללי מעבר חדשים במצר הורמוז, הפעם מוקד הסיפור עבר לניו יורק: האם הלחץ על השיט, על שוק האנרגיה ועל בעלות בריתה של ארצות הברית יכול לייצר הסדר בתנאים איראניים.

נאומו של הנשיא מסעוד פזשכיאן בעצרת הכללית של האו״ם הוצג בטהרן כרגע של עימות ישיר עם הנרטיב האמריקאי. הוא חזר על נוסחה כפולה: איראן אינה מבקשת מלחמה ואינה שוללת דיפלומטיה, אך לא תנהל משא ומתן תחת איום צבאי ולא תוותר על יכולתה הגרעינית האזרחית ועל זכותה להגנה עצמית. הצגת תמונות של נפגעים איראנים, ובהם ילדים ממינאב ולמארד, נועדה למסגר את טהרן כמי שהותקפה ולא כמי שיצרה את המשבר.

דיפלומטיה בלי להיראות כמי שמתקפלת

המגעים בניו יורק היו הסימן הבולט ביותר לכך שהצדדים עדיין מחפשים מסלול יציאה. לפי דיווחים שונים, עבאס עראקצ׳י העביר לאמריקאים, דרך מתווכים קטארים, תנאים הכוללים הפסקת פעולות צבאיות ומצור ימי, שחרור נכסים איראניים מוקפאים וסיום הלחימה בכל החזיתות. גרסאות אחרות דיווחו על מפגש ישיר עם השליח האמריקאי סטיב ויטקוף.

הסתירה אינה שולית. משרד החוץ האיראני התעקש על חילופי מסרים עקיפים, בעוד כלי תקשורת אחרים תיארו פגישה ישירה וממושכת. גם בצד האמריקאי המסר היה זהיר: מרקו רוביו דיבר על מגעים חשובים, אך לא על פריצת דרך. מן הצד האיראני, העמימות מאפשרת להשאיר ערוץ פתוח בלי להודות בוויתור על העיקרון שהציבו הבכירים: קודם צעדים אמריקאיים מוחשיים, ורק אחר כך משא ומתן מלא.

פזשכיאן הוסיף לראיון בפוקס ניוז נדבך מפייס יותר לכאורה, כשאמר שאיראן מוכנה לדלל אורניום מועשר ברמה של 60% ולאפשר פיקוח במסגרת ה־NPT. אך גם שם הוא החזיר את הדיון לתנאי היסוד: אם ארצות הברית טוענת שהתשתיות הושמדו, מדוע היא מוסיפה לדרוש ויתורים; ואם לא הושמדו, מדוע יש לקבל את הטענה האמריקאית ללא ערובות. זו אינה הצעת פשרה שלמה, אלא ניסיון לשמר קלף מיקוח.

לא סגירה מוחלטת — אלא מעבר יקר ומסוכן

הורמוז נותר לב הנרטיב. ההנהגה האיראנית טוענת שהמצר אינו חסום לחלוטין, אך גם שאינו יכול לשוב להיות נתיב פתוח לפי הכללים שקדמו למלחמה. היא מדברת על נתיב מוסכם עם עומאן, על רגולציה משפטית ועל זכות למנוע העברת נשק ותחמושת נגד איראן. במקביל, אנשי משמרות המהפכה מדברים על עימותים יומיומיים ועל כלי שיט ״מפרים״ שנפגעו.

לא כל הטענות הללו ניתנות לאימות. אולם נתוני מעקב ימי שצוטטו גם בדיווחים המיוחסים לרויטרס מצביעים על פחות מעשר ספינות מטען החוצות את המצר בחלק מהימים. זהו שינוי מהותי, גם אם לא סגירה הרמטית. עבור חברות ספנות, ביטוח ומסחר, ההבדל בין נתיב פתוח לנתיב שמותר לעבור בו רק תחת סיכון גבוה אינו סמנטי: הוא מתורגם לפרמיות, להמתנה מול חופי עומאן, למחירי חכירת מכליות ולמחירי דלק.

הדיווחים על מחיר ברנט נעו בין מעט מעל 100 דולר לחבית ליותר מ־108 דולר, לפי שעת הפרסום והמקור. אין צורך לקבל כל מספר כדי לזהות את המגמה: השוק מתמחר סיכון מתמשך. הטענה האיראנית היא שהלחץ כבר מכביד על ארצות הברית ובעלות בריתה; הטענה האמריקאית היא שהצי ממשיך ללוות שיט ושזרימת האנרגיה נמשכת. שתי הטענות יכולות להתקיים חלקית בו־זמנית: יש תנועה, אך היא מצומצמת, יקרה ופגיעה יותר.

תימן כראיה לכך שאין מעקף בטוח

החזית התימנית מספקת לטהרן את הטיעון המשלים. ערוצים המזוהים עם אנצאראללה דיווחו על תקיפות רחבות נגד מתקנים סעודיים בג׳יזאן, ריאד וינבוע, על פגיעה במאגרי דלק ועל התקדמות קרקעית. סעודיה, לפי אותן גרסאות, המשיכה בתקיפות רבות בתימן. רוב הנתונים על היקף הפגיעות, מספר ההרוגים והצלחת התקיפות לא קיבלו אישור עצמאי ולכן יש להתייחס אליהם בזהירות.

אבל תפקידם הפוליטי ברור. בעוד הורמוז הוא נקודת החנק של המפרץ, באב אל־מנדב והצינורות הסעודיים אמורים להיות העקיפה. הדיווחים על שיבוש בשני המסלולים נועדו להוכיח שגם אם ריאד וושינגטון מחפשות חלופה, היא תישאר חשופה. לכן התמיכה הבריטית המוגבלת בתדלוק מטוסים סעודיים, והדיונים בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן על סיוע, מוצגים בצד האיראני לא כסימן לבידוד תימן אלא כהוכחה שהמערכה האזורית מתרחבת.

עוצמה פנימית לצד לחץ ממשי

טהרן ליוותה את המאבק המדיני בתצוגות כוח: תרגילי אופנועים של ״פדאיאי איראן״, הצהרות על עשרות מיליוני מתנדבים וכוננות מלאה של הצבא ומשמרות המהפכה. המסר הוא שהמלחמה לא שברה את החברה ולא שיבשה את יכולת ההרתעה. אלא שגם בתוך החומר שהופץ השבוע נראית תמונה פחות נוחה: דיווחים על נזק כבד לבתי חולים, למפעלי תרופות, לגשרים, למתקני חשמל ולצי דיג; על ביטולי טיסות; ועל תנודתיות חדה במטבע ובבורסה.

נתוני צמיחה שפורסמו בטסנים — התכווצות של 10.4% באביב, ירידה ביצוא ובהשקעות — מדגישים את המחיר הכלכלי, גם אם המתודולוגיה המלאה אינה מפורטת. הממשלה מנסה להגיב באשראי לעסקים שנפגעו, בתלושי מזון ובהצהרות על הגנת הייצור, אך עצם הצורך בצעדים כאלה מחליש את התמונה הפשוטה של ניצחון חסר עלות.

בין נרטיב להסדר

כך נראית התמונה מן הצד השני: איראן מבקשת לשכנע שהמלחמה שינתה את כללי האזור, שהורמוז כבר אינו נתיב המנוהל בלעדית לפי רצון וושינגטון, ושכל הסדר עתידי חייב להכיר בכך. נאום פזשכיאן, המגעים המתווכים, הלחץ על השיט והזירה התימנית מוצגים כחלקים של אותה אסטרטגיה.

אלא שהשבוע לא סיפק את ההוכחה המכרעת לטענה הזאת. לא הוכרזה פתיחה מוסכמת של הורמוז, לא נמסר על הסכם מחייב, והפער בין גרסאות איראניות, אמריקאיות ותקשורתיות נשאר רחב. עבור טהרן, זו עדיין יכולה להיות הצלחה חלקית: יצירת מצב שבו אף צד אינו יכול להתעלם מתנאיה. עבור האזור והשווקים, זה בעיקר אומר שהדרך מן מנוף לחץ להסדר יציב עודנה ארוכה.