כמה מאות מטרים שעוצרים את עזה

הבלוקים הצהובים שהפכו לסוגיה מדינית

לפעמים ויכוח אסטרטגי ענק מתנקז לדבר קטן מאוד. במקרה הזה, מדובר בכמה מאות ריבועי בטון צבועים בצהוב.

לאחר החזרת החטופים התייצב צה"ל על קו שהותיר בידיו כ-52% משטח רצועת עזה. מאז התרחב השטח שבו מופעלת השליטה הביטחונית הישראלית לכ-70%.

רויטרס כבר דיווחה בחודש מאי שנתניהו הודיע על כוונה להרחיב את אזור השליטה הישראלי מכ-53% לכ-70%.

בפועל, חלק מהשינוי אינו בהכרח הקמת מוצבים חדשים אלא הזזת קו הביטחון שממנו כוחות צה"ל מתייחסים להתקרבות כאל איום.

ועכשיו הקו הזה עומד בלב המשא ומתן.

האמריקנים רוצים מחווה קטנה

בוושינגטון מנסים לשכנע את ישראל להזיז חלק מהסימונים לאחור בכמה מאות רגל. מבחינתם זהו מהלך טקטי, כמעט הפיך: אם חמאס לא יעמוד בהתחייבויותיו, אפשר לשוב למצב הקודם.

המטרה האמריקנית היא לייצר תנועה שתאפשר למועצת השלום ולמתווכות ללחוץ על חמאס לבצע את השלב הבא.

אבל בירושלים מסתכלים על אותה פעולה בצורה שונה לגמרי.

החשש הישראלי הוא שחזרה לאחור, אפילו קטנה, תחזיר את נוסחת "ישראל נסוגה קודם, הצד השני מתחייב אחר כך". מבחינת הדרג הישראלי, זה בדיוק הדפוס שהוא אינו רוצה לשחזר אחרי 7 באוקטובר.

מה קודם למה

זו למעשה כל המחלוקת סביב מפת הדרכים של טראמפ.

חמאס רוצה שישראל תפסיק לתקוף ותתחיל לסגת לפני שישלים את פירוק הנשק. ישראל דורשת את ההפך: קודם פירוק מלא של היכולות הצבאיות, ורק אחר כך נסיגה.

רויטרס תיארה את אותו פלונטר כוויכוח על סדר הפעולות, כאשר כל צד דורש מהאחר לבצע ראשון את הצעד הבלתי הפיך מבחינתו.

השבוע קיבלה ישראל חיזוק משמעותי ממועצת השלום, שהודיעה מפורשות כי נסיגה מלאה של צה"ל מעבר לקו הצהוב תתרחש רק לאחר פירוק הנשק ברצועה, כולל נשק קל, נשק כבד ומנהרות.

ובינתיים ממשיכים לירות

ההסכם המדיני גם לא עצר לחלוטין את הפעילות המבצעית. לאחר תקיפות וחיסולים שעוררו ביקורת אמריקנית, הוחמרו נהלי הפתיחה באש: סיכול ממוקד שאינו נועד להסיר איום מיידי דורש כעת אישור של הרמטכ"ל עצמו.

ישראל בכל זאת המשיכה לבצע תקיפות נקודתיות. במקביל, כוחות ברצועה המשיכו להשמיד תשתיות, ובדרום הרצועה אותרה מנהרה שבה עשרות רקטות.

גם בזירה הבינלאומית הלחץ עולה. שורת מדינות באזור גינתה השבוע את התקיפות הישראליות, בעוד ישראל טענה שחמאס ממשיך להתחמש, לגייס פעילים ולבנות מנהרות בניגוד להתחייבות לפירוז.

ויש גם בחירות

קשה להתעלם מהלוח הפוליטי.

פחות משלושה חודשים לפני הבחירות, נסיגה ישראלית בעזה איננה רק החלטה ביטחונית. היא יכולה להפוך מיד לנשק פוליטי נגד נתניהו מימין וממרכז.

בן גביר וסמוטריץ' כבר תוקפים כל מהלך שנתפס אצלם כוויתור. מנגד, גם מנהיגי האופוזיציה אינם ממהרים להתייצב מול הציבור ולדרוש מנתניהו לסגת.

לכן כמה מאות רגל הפכו לסמל של בעיה הרבה יותר גדולה.

האזור שבין הקו הישן לחדש אולי קטן על המפה, אבל בתוך השטח הזה נמצאים כרגע עתיד הפירוז של חמאס, יחסי ישראל עם טראמפ, האפשרות לשיקום עזה, וגם מערכת הבחירות בישראל