המלחמה שכתבה מחדש את חוקי האזור

לא עוד "מי שולט בקצב"

אם בשבוע שעבר המסר המרכזי של ערוצי הציר היה שאיראן הצליחה להפוך את עצמה ממטרה לשחקן שמכתיב את קצב המלחמה, השבוע הסיפור התקדם שלב נוסף.

עכשיו לא מספיק לטעון שטראמפ נאלץ לעצור תקיפות, שחיילים אמריקאים מפחדים לחשוף את מיקומם או שסעודיה זקוקה לקואליציה ימית.

השבוע המסר הוא אחר: המלחמה עצמה כבר שינתה את חוקי האזור, ואין דרך לחזור למה שהיה לפניה.

הביטוי הברור ביותר לכך הוא מצר הורמוז.

במשך שנים איראן השתמשה באיום לסגור את המצר כאמצעי הרתעה. השבוע, לפחות באופן שבו התקשורת המזוהה עם המשטר מספרת את הסיפור, השאלה כבר אינה אם טהרן מסוגלת להפריע לתנועה. השאלה היא אילו תנאים היא תציב כדי לאפשר לה להתחדש.

במאגר ההודעות מופיעות שוב ושוב הצהרות איראניות שלפיהן ההבנות עם עומאן אמורות ליצור "מודל חדש" לניהול הורמוז, שחלק גדול מנתיבי הכניסה והיציאה יעבור במים טריטוריאליים איראניים, ושאיראן אינה מוכנה למעורבות חיצונית בניהול המצר.
זה שינוי משמעותי בנרטיב. המטרה כבר אינה לומר "אנחנו יכולים לסגור את הורמוז". המטרה היא לומר: העולם כבר קיבל את העובדה שאין הורמוז בלי איראן.

מהאיום לסגור את המצר, לניסיון להפוך אותו לשער איראני

המסר נעשה מוחשי במיוחד ביום חמישי.

בדיווחים שהופצו בערוצי הציר נטען כי טהרן שוקלת למנוע מעבר של ספינות אמריקאיות, ישראליות ושל מדינות אחרות שיוגדרו "עוינות", לחסום מטענים הקשורים לישראל או ל"פעולות נגד ציר ההתנגדות", ולהטיל קנסות שעשויים להגיע עד 20 אחוז מערך המטען. במקביל דווח שאיראן מבקשת לגבות דמי מעבר של 5 עד 7 אחוזים מערך הסחורות.
רויטרס אישרה שחלק מהרעיון אכן קיים בדיונים: לפי מקורות בענף הספנות, ההצעה שעל הפרק מעניקה לטהרן סמכות משמעותית על תנועה הנכנסת למפרץ, ואיראן מבקשת תשלום של 5 עד 7 אחוזים מערך המטען. עומאן העלתה מספר נמוך יותר, סביב 3 אחוזים, בעוד וושינגטון מתנגדת לגביית תשלום בכלל.

וזה בדיוק המקום שבו המציאות והנרטיב מתחברים.

לפני המלחמה עברו בהורמוז בדרך כלל כ-130 עד 140 כלי שיט בשבוע. השבוע, בין יום שני לחמישי, עברו רק 33. בעלי אוניות עדיין חוששים להיכנס, למרות הנחות ענק שעיראק מציעה על נפט מבצרה.

מנקודת מבט איראנית, זו הוכחה לכך שהשיטה עובדת.

אין צורך להטביע כל מכלית או לסגור פיזית את המצר. מספיק להפוך את המעבר למסוכן, יקר ולא ודאי, ואז להגיע לשולחן המשא ומתן ולדרוש שהמצב החדש יקבל הכרה.

"לא פותחים את הורמוז, מסדירים אותו"

כאן נמצא אולי השינוי הלשוני החשוב ביותר השבוע.

גם כאשר בכירים איראנים מדברים על התקדמות מול עומאן, הם מקפידים להבהיר שהסכמה על מסלולי שיט אינה שקולה ל"פתיחת המצר".

סגן שר החוץ האיראני קאזם גריבאבאדי אמר שהבנות עם עומאן כוללות את נתיבי הכניסה והיציאה, אבל שהמעבר לשלב הבא ידרוש החלטה איראנית חדשה. לדבריו, גם שאלת התשלומים שייכת לשלב עתידי, ואין התחייבות איראנית חד-צדדית לפתוח מחדש את המצר.

המסר ברור: הורמוז אינו מתג שאיראן נדרשת להחזיר למצב "פתוח".

מבחינת טהרן הוא הפך למערכת חדשה שצריך לנהל, ועל הכללים שלה צריך לנהל משא ומתן איתה.

אפילו הטענה של טראמפ כי "אנחנו שולטים במצר" הובאה בהרחבה בערוצים האיראניים, לעיתים בצמוד להצהרות איראניות סותרות, באופן שנועד להציג את הנשיא האמריקאי כמי שמצהיר על שליטה בזמן שחברות ספנות, עומאן ומדינות המפרץ מנהלות את השיחות בפועל עם טהרן.

זו כבר אינה רק מלחמה על נתיב מים. זו מלחמה על השאלה מי רשאי לקבוע מה פירוש המילה "פתוח".

טראמפ רוצה לצאת, וטהרן רוצה שכולם ישימו לב

החלק השני של הסיפור האיראני השבוע הוא אמריקה.

בשבועות הקודמים ערוצי הציר נדרשו לעבודה תעמולתית לא קטנה כדי להפוך כל הפוגה בתקיפות ל"נסיגה אמריקאית". השבוע הם קיבלו חומר נוח בהרבה.

רויטרס תיארה את טראמפ כמי שנמצא בדילמה הולכת ומחריפה לאחר כחמישה חודשי מלחמה. הוא יכול לקבל הסדר שיוצר בפועל מעמד איראני חדש בהורמוז, או להסלים שוב את המערכה בלי ביטחון שסבב תקיפות נוסף ישיג את היעדים שלא הושגו עד כה.

גם בעיית החימוש כבר אינה רק טענה של ערוצי טלגרם.

לפי רויטרס, צבא ארצות הברית השתמש בחלק גדול מאוד ממלאי הטילים ארוכי הטווח המדויקים שלו במהלך המלחמה. שחיקה נרשמה גם במלאי מיירטי פטריוט ו-THAAD ובטילי טומהוק. טראמפ עצמו הודה השבוע שיש סוגי חימוש שבהם המלאים "קצת יותר הדוקים", אף שהתעקש כי לארצות הברית יש די אמצעים להמשיך להילחם.

בצד האיראני התמונה הזאת נארזת במשפט פשוט: המעצמה החזקה בעולם גילתה שגם לה יש שעון.

לאיראן אין צורך להיות חזקה יותר מארצות הברית. היא צריכה להיות מסוגלת לגרום למלחמה להימשך זמן רב מספיק כדי שהאמריקאים יתחילו לספור טילים, דולרים, מחירי דלק וחודשים עד הבחירות.

אפילו הציבור האמריקאי נכנס לסיפור

הערוצים האיראניים חגגו גם סקר של רויטרס ואיפסוס.

לפי הסקר, 50 אחוז מהאמריקאים מעריכים שהפעולה הצבאית באיראן תהפוך את המזרח התיכון לפחות יציב בשנה הקרובה, לעומת 17 אחוז בלבד שמאמינים שהיא תייצר יותר יציבות. התמיכה במלחמה עומדת על 35 אחוז בלבד, ורוב הנשאלים מצפים שמחירי הבנזין יעלו.

מבחינת כלי התקשורת המזוהים עם טהרן, אלה אינם נתוני דעת קהל אמריקאיים בלבד.

הם משמשים כהוכחה לכך שהמלחמה האיראנית נכנסה לפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית.

המטרה התודעתית כבר אינה לשכנע שאיראן יכולה להביס את הצבא האמריקאי בקרב קונבנציונלי. מספיק להראות שהיא יכולה להפוך את הניצחון האמריקאי ליקר מספיק כדי שהבוחר האמריקאי ישאל בשביל מה הוא צריך אותו.

אבל בזמן שטהרן חוגגת, האזור מתארגן נגדה

כאן מתחילה אחת הסתירות המעניינות ביותר של השבוע.

ביום שישי אמורות סעודיה, טורקיה ופקיסטן לחתום במכה על הסכם הגנה משותף חדש.

רויטרס מתארת את המהלך כהתגבשות משמעותית של שלוש מעצמות מוסלמיות סוניות, כולן בעלות קשרים עם ארצות הברית, על רקע האיום האיראני, התקיפות על מדינות המפרץ והכאוס האזורי. טורקיה מביאה את הצבא השני בגודלו בנאט"ו, פקיסטן היא מעצמה גרעינית, וסעודיה היא הכוח הכלכלי והמדיני המרכזי במפרץ.

אם מסתכלים על זה מבחוץ, זו אינה בדיוק התפתחות שטהרן אמורה לחגוג.

אבל בציר ההתנגדות אפשר להפוך גם אותה להוכחת כוח.

אם ריאד זקוקה לטורקיה ולפקיסטן, סימן שהמטרייה האמריקאית כבר אינה מספיקה. אם מדינות ערב מנהלות במקביל שיחות עם איראן, סימן שהן מבינות שלא ניתן להכריע אותה. ואם סעודיה מחזקת את ההגנות שלה מצפון ומדרום, סימן שהציר הצליח להקיף אותה.

כך תגובת נגד לאיראן הופכת להוכחה לכוחה של איראן.

תימן מזכירה לסעודיה למה היא צריכה את הברית

החות'ים דאגו השבוע לתת לנרטיב הזה תמונות.

ביום חמישי נהרגו לפחות 30 חיילים של הממשלה התימנית בתקיפות חות'יות נגד מחנות במארב ובחצרמוות, לפי מקורות ממשלתיים שצוטטו ברויטרס. בערוצי הציר המספר עלה בהמשך, והאירוע תואר כ"מבצע רחב ואיכותי" נגד כוחות הנתמכים בידי סעודיה.
במקביל הזהירה סעודיה כי היא מזהה היערכות לתקיפות מתואמות של מיליציות עיראקיות מצפון ושל החות'ים מדרום, ולפי גורם סעודי בכיר המודיעין מצביע על אפשרות לפגיעה בתשתיות אנרגיה, נמלים ושדות תעופה.

גם כאן יש שתי דרכים לקרוא את אותה תמונה.

הקריאה הסעודית היא שאיראן מרחיבה את המלחמה למדינות שלא פתחו בה, ולכן נדרש מערך הרתעה אזורי חזק יותר.

הקריאה של הציר היא כמעט הפוכה: איראן הצליחה לייצר איום רב-חזיתי שמאלץ את המדינה העשירה והחזקה במפרץ לשנות את כל תפיסת הביטחון שלה.

שתי הקריאות יכולות להיות נכונות בו זמנית.

ואז הגיעה המתנה הישראלית: "ניסיתם להפיל אותנו ונכשלתם"

אם הורמוז הוא ההישג האסטרטגי שהציר מנסה לבנות, הסיפור הישראלי השבוע מספק את ההישג הפסיכולוגי.

ערוצי אל-מיאדין, נורניוז וערוצים פרו-איראניים התנפלו על דיווחים מישראל שלפיהם בכירים במוסד המזוהים עם המאמץ להפלת המשטר האיראני הודחו מתפקידיהם.

במאגר ההודעות אפשר לראות כיצד אותו סיפור מופיע פעם אחר פעם: "מחיר הכישלון", "התוכנית להפלת המשטר נכשלה", "ראש תיק איראן הודח", "בכירי המוסד שילמו על הכישלון".
יש כאן גרעין עובדתי אמיתי, אבל הסיפור מורכב יותר.

דיווחים ישראליים כבר חשפו לפני חודשים תוכנית רחבת היקף שנועדה ליצור תנאים להפלת המשטר, באמצעות פגיעה בצמרת, עידוד מחאה, מעורבות כוחות כורדיים וניסיון לייצר חלופה שלטונית. התוכנית לא מומשה במלואה, ויש מחלוקת בישראל אם הייתה מלכתחילה בת-ביצוע.

גם פיטורי סגן ראש המוסד כבר דווחו ביוני. גורמים בארגון הכחישו אז שהסיבה הרשמית הייתה כישלון תוכנית החלפת המשטר, וההודעה הרשמית דיברה על רצונו של ראש המוסד החדש רומן גופמן לעצב את הנהלת הארגון.

אבל מבחינת התעמולה האיראנית, הדקויות אינן מעניינות.

ישראל אמרה שהמשטר פגיע. המשטר עדיין קיים. לכן המשטר ניצח.

אפילו מעצר סוכני מוסד משתלב באותו סיפור

יום לפני חגיגת ה"כישלון הישראלי", משרד המודיעין האיראני הודיע על מעצר 21 בני אדם שלטענתו היו קשורים למוסד במחוז כרמאן ואספו מידע על מתקנים צבאיים ומערכי הגנה אווירית. מדובר בטענה איראנית שלא אומתה באופן עצמאי.

מבחינת השלטון, החיבור בין שני הסיפורים כמעט מושלם.

בחוץ, האנשים שתכננו להפיל את המשטר מודחים. בפנים, הסוכנים שלהם נעצרים.

כך הפכה עצם הישרדותה של הרפובליקה האסלאמית מתוצאה פסיבית של המלחמה להישג מודיעיני פעיל.

לא "לא הצלחתם להפיל אותנו", אלא "חשפנו אתכם, עצרנו את האנשים שלכם ועכשיו אתם מפטרים את מי שניהל את המבצע".

בלבנון נולד סיפור מקביל: דווקא המדינה היא שנכנעת

גם חזבאללה עבר השבוע התאמה נרטיבית.

הבעיה שלו ברורה: ממשלת לבנון מנהלת מגעים ישירים למחצה עם ישראל ברומא על יישום מתווה שכולל נסיגה ישראלית הדרגתית, פריסת צבא לבנון ופירוק ארגונים חמושים בדרום.

מבחינת חזבאללה, עצם קיום השיחות מסוכן. אם אזרחי לבנון יתחילו לראות במשא ומתן דרך שמחזירה שטחים ומפחיתה לחימה, שאלת הצורך בנשק העצמאי של הארגון נעשית קשה יותר.

ולכן גם כאן הופכים את הסיפור.

בלוק "הנאמנות להתנגדות" בפרלמנט הלבנוני תיאר השבוע את המשא ומתן כ"מדיניות של כניעה" וטען שהוויתורים אינם מביאים ביטחון אלא רק מעודדים את ישראל לדרוש עוד.

התקיפות הישראליות בדרום לבנון מספקות לו חומר חזק לטענה הזאת. השבוע נהרגו שני חיילים ישראלים ממטען במג'דל זון, ולאחר מכן ישראל הרחיבה את התקיפות בדרום. השיחות ברומא נמשכו, אך הדרך להסדר הפכה מורכבת עוד יותר.

המסר של חזבאללה דומה מאוד לזה של איראן בהורמוז: מי שמוותר על כוח ומסתמך על הסכמים, מקבל פחות. מי שמחזיק ביכולת להכאיב, מקבל משא ומתן.

זאת כבר לא רק "התנגדות", זאת תיאוריה של סדר אזורי

אם מחברים את הורמוז, תימן, לבנון, סעודיה והכישלון הישראלי להפיל את המשטר, מתקבלת תפיסה רחבה יותר.

במשך שנים "ציר ההתנגדות" הצדיק את קיומו בטענה שהוא מרתיע את ישראל ואת ארצות הברית.

השבוע הנרטיב עולה מדרגה: הוא טוען שכוח צבאי לא רק מונע מאויב לעשות משהו, אלא מעניק זכות לעצב את הכללים שאחרי המלחמה.

איראן מחזיקה את הורמוז ולכן היא רוצה לקבוע כיצד יעברו בו ספינות.

החות'ים מסוגלים לשבש את ים סוף ולכן סעודיה צריכה להביא את טורקיה ופקיסטן.

חזבאללה מחזיק בנשק ולכן ממשלת לבנון אינה יכולה לסגור הסכם מעל ראשו.

והמשטר האיראני שרד ניסיון ישראלי לערער אותו ולכן הישרדותו מוצגת כהוכחה ללגיטימיות ולחוסן.

זאת תיאוריה אטרקטיבית מאוד עבור הציר, משום שהיא מאפשרת להפוך כמעט כל תוצאה של המלחמה לנכס.

אבל יש בעיה: מי שמכריח את האזור להשתנות, לא בהכרח שולט בשינוי

כאן נמצא החלק שערוצי הציר פחות אוהבים.

איראן אכן הצליחה להפוך את הורמוז לבעיה בין-לאומית. אבל תעשיית הספנות מזהירה שמודל התשלומים המוצע אינו מעשי בגלל הסנקציות האמריקאיות, מגבלות הביטוח והסיכון המשפטי לחברות שישלמו לרשות איראנית.

היא אכן אילצה את מדינות המפרץ לחשוב מחדש על ביטחונן. אבל אחת התוצאות היא הסכם הגנה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן, מסגרת שעלולה בעתיד להוות משקל נגד רציני הרבה יותר לטהרן.

החות'ים אכן הוכיחו שהם מסוגלים לפגוע בסעודיה. אבל בכך הם גם מספקים לריאד הצדקה להעמיק בריתות, לבנות מערכי הגנה ולהרחיב פעילות צבאית בתימן.

איראן הצליחה לשרוד את המאמץ להפיל את המשטר. אבל העובדה שישראל לא הצליחה ליצור מהפכה אינה מוחקת את הנזק הצבאי שספגה איראן, וגם אינה מבטיחה שהלחץ הפנימי נעלם.

כלומר, טהרן הצליחה לשבור חלק מהסדר הישן. הרבה פחות ברור שהיא תהיה זו שתבחר מה יבוא במקומו.

ומה כמעט לא נכנס לתמונה האיראנית

כמו תמיד, הסיפור המעניין ביותר נמצא לעיתים במה שלא זוכה לכותרות.

השבוע נשיא איראן מסעוד פזשכיאן אמר בעצמו כי "האויב מפעיל לחץ על המדינה כדי לדחוף את האזרחים למחאה".

זו אמירה קצרה, אבל היא חושפת את החרדה שנמצאת מתחת לשכבת הביטחון העצמי.

המשטר שרד את המלחמה, אבל הוא יודע שהחזית הפנימית לא נעלמה.

נציב זכויות האדם של האו"ם אמר השבוע כי לפחות 56 בני אדם הוצאו להורג באיראן מאז 19 במרץ בגין עבירות הקשורות לביטחון המדינה, בהם 27 שנקשרו למחאות נגד המשטר. יותר ממאה נוספים עומדים לפי האו"ם בפני אישומים שעשויים להוביל לעונש מוות.

במקביל, דיווח של AP תיאר מחלוקת עמוקה בתוך ההנהגה האיראנית. המחנה הקשוח רוצה להמשיך בעימות ולדחות פשרות, בעוד גורמים פרגמטיים סביב פזשכיאן רואים בכוח הצבאי בעיקר מנוף להשגת הסדר, בין היתר בגלל המחיר הכלכלי והחברתי של המלחמה.

הדברים האלה כמעט אינם משתלבים בסיפור הניצחון.

קל יותר לדבר על מכליות שלא עוברות בהורמוז מאשר על אזרחים שמתקשים לקנות מזון. קל יותר להציג מעצר של "סוכני מוסד" מאשר לדבר על הפחד שהמחאה תחזור. קל יותר להראות מחסור בטילי טומהוק בארצות הברית מאשר לשאול כמה זמן הכלכלה האיראנית יכולה לשאת מלחמה ממושכת.

השורה התחתונה: איראן רוצה שהעולם יתרגל למציאות החדשה

הנרטיב של השבוע אינו "איראן ניצחה".

הוא מתוחכם יותר.

איראן רוצה לשכנע שהמלחמה יצרה עובדות שלא ניתן למחוק גם אם מחר תהיה הפסקת אש.

שהורמוז כבר לא יחזור להיות נתיב שבו ספינות פשוט עוברות בלי להתחשב בטהרן.

שמדינות המפרץ כבר אינן יכולות לארח בסיסים אמריקאיים ולהניח שהמלחמה תישאר מחוץ לגבולותיהן.

שסעודיה אינה יכולה להתעלם מהחות'ים.

שלבנון אינה יכולה להחליט לבדה מה יקרה לנשק חזבאללה.

ושישראל וארצות הברית למדו שהפלת המשטר האיראני אינה פעולה שאפשר להשלים באמצעות כמה שבועות של הפצצות ומבצעי מודיעין.

בחלק מהנקודות, המציאות אכן נותנת לאיראנים חומר מצוין.

ארצות הברית מחפשת דרך החוצה. מלאי חימוש נשחקו. השיט בהורמוז רחוק משגרה. דעת הקהל האמריקאית אינה נלהבת מהמלחמה. ישראל לא הצליחה להפיל את המשטר. ומדינות האזור אכן משנות את תוכניות הביטחון שלהן בתגובה לכוח האיראני.

אבל יש הבדל גדול בין לגרום לכולם לשנות את התוכניות שלהם לבין לגרום להם לקבל את התוכנית שלך.

סעודיה, טורקיה ופקיסטן אינן בונות ברית כדי להכיר בהגמוניה האיראנית. חברות הספנות אינן ממהרות לשלם לטהרן. ממשלת לבנון ממשיכה לדבר עם ישראל למרות התנגדות חזבאללה. וארצות הברית, גם כשהיא מחפשת הסדר, עדיין מחזיקה כוח צבאי שיכול לשנות שוב את המשוואה.

לכן אולי זה הסיפור המדויק ביותר של השבוע מהצד השני:

איראן כבר אינה מנסה להוכיח שהיא יכולה לשרוד את הסדר האזורי הישן.

היא מנסה לשכנע את כולם שהסדר הישן מת, ושאם הם רוצים לדעת כיצד ייראה הבא, הם יצטרכו קודם כל לדבר איתה.