הסכם על הנייר, כוח שלא קיים

היום שאחרי כבר כאן, לפחות בחדרי הדיונים

כלפי חוץ, העמדה הישראלית נשמעת פשוטה: צה״ל לא ייסוג מהקו הצהוב לפני שחמאס יתפרק באמת מנשקו.

מאחורי הקלעים התמונה מורכבת יותר. במערכת הביטחון כבר דנו בנסיגות נקודתיות מאזורים מסוימים ובהעברת האחריות בהם לכוח הרב לאומי שמקדם ממשל טראמפ. לפי המידע שפורסם השבוע, מרוקו צפויה להיות אחת התורמות המרכזיות עם כ-500 חיילים, ובמקביל מתקדם גם שילוב של כוח אוגנדי. מדינות אחרות צפויות בשלב הראשון לספק כוחות קטנים בהרבה.

אוגנדה כבר קיבלה אישור פרלמנטרי להשתתף בכוח הייצוב הבינלאומי, ומרוקו התחייבה אף היא להשתתף. התוכניות האמריקאיות הרחבות דיברו על כוח בהיקף של אלפים רבים, אבל הבנייה בפועל מתחילה הרבה יותר בקטן, כולל בסיס ראשוני שיועד לכוח מרוקאי.

מה זה בכלל "פירוק חמאס מנשקו"?

כאן נמצא הוויכוח המרכזי.

נתניהו הודיע השבוע כי ישראל דוחה את מסמך 15 הנקודות של מועצת השלום בנוסחו הנוכחי ודורשת פירוק אמיתי של חמאס, הן מנשק כבד והן מנשק קל. מהצד השני, ניקולאי מלדנוב, שממלא תפקיד מרכזי בתוכנית הבינלאומית לעזה, הציג תהליך שעלול להיות ארוך בהרבה. לפי דבריו, פירוק מערך המנהרות לבדו עשוי להימשך שנים.

הפער הזה אינו סמנטי. אם חמאס מוסר רקטות וטילים אבל חלק מפעיליו נשארים חמושים, האם ישראל אמורה לסגת? אם הנשק מאוחסן תחת פיקוח במקום להיות מושמד, האם זה מספיק? ואם כוח בינלאומי מגלה הפרה, מי בדיוק אמור להיכנס לשכונה פלסטינית ולהחרים את הנשק?

אלה השאלות שקובעות אם התוכנית היא הסדר ביטחוני או רק מסמך דיפלומטי.

הקו הצהוב ממשיך לבעור

במקביל למגעים, צה״ל ממשיך לפעול ברצועה. השבוע חוסלו מפקדים בחמאס, בהם מפקד פלוגה שתכנן פעולות נגד כוחות צה״ל, והכוחות ירו לעבר מחבלים שהתקרבו או חצו את הקו הצהוב. מועצת השלום הודיעה כי כבר החל לפעול מנגנון לניטור הפרות.

גם מקורות בינלאומיים מדווחים על אותה סתירה: מצד אחד מתקדמת תוכנית לפירוק חמאס ולכוח ייצוב, מצד שני ישראל ממשיכה בתקיפות ודורשת שהפירוק יתבצע לפני נסיגה רחבה.

זה בדיוק המלכוד של עזה באוגוסט 2026. כמעט כולם כבר מדברים על "היום שאחרי", אבל עוד אין גוף שמסוגל לקחת מצה״ל את האחריות הביטחונית.

והפער בין שני הדברים הוא המקום שבו המלחמה יכולה להיגרר עוד זמן רב.