הנשק החדש של איראן: העייפות האמריקאית

אחרי הורמוז, הגיע הקרב על השעון

אם בשבוע שעבר מרכז הסיפור האיראני היה גיאוגרפי, מי קובע את הכללים במצר הורמוז ובמזרח התיכון, השבוע הוא הפך להיות כמעט פילוסופי.

למי יש יותר זמן?

זו השאלה שעולה שוב ושוב מערוצי הציר.

לא כמה מטוסים הופלו היום, לא כמה טילים נורו, ואפילו לא מי שולט בפועל במסלול כזה או אחר במצר. במקום זאת, כמעט כל סימן של שחיקה אמריקאית נאסף, מוגדל ומחובר לאחרים: מלחים עייפים על נושאת מטוסים, מל"טים שהופלו, מלאי חימוש שנשחק, מחירי דלק שמטרידים את הבית הלבן, רפובליקנים שחוששים מבחירות האמצע, טראמפ שמועבר בחשאי ממטוסו בגלל איום איראני, וממשל שמדבר יותר על סנקציות ומצור ופחות על הכרעה מהירה.

בנורניוז אפילו נתנו לתזה הזאת שם כמעט מפורש: "אמריקה במלכודת הזמן". הטענה היא שאיראן אינה צריכה למהר להסכם ש"יציל את טראמפ", משום שכל שבוע נוסף של מלחמה מגדיל את המחיר הפוליטי, הכלכלי והצבאי שמשלמת וושינגטון. בערוצים אחרים הופיע במקביל דיווח שלפיו הממשל האמריקאי עצמו עובר לאסטרטגיה של סבלנות, מצור וסנקציות, לאחר שהתקיפות לא הצליחו לסיים את המלחמה.

המשפט שאפשר לזקק מכל זה הוא פשוט:

איראן כבר לא מנסה לשכנע שהיא חזקה מארצות הברית. היא מנסה לשכנע שהיא יכולה להיות סבלנית ממנה.

אברהם לינקולן הפכה מתמונה של כוח לתמונה של עייפות

אין השבוע סמל שהתקשורת האיראנית אהבה יותר מנושאת המטוסים האמריקאית USS Abraham Lincoln.

בימים אחרים, נושאת מטוסים אמריקאית שמפליגה מול חופי איראן היא בדיוק התמונה שטהרן לא רוצה שהציבור יתעכב עליה. עיר צפה של כוח אווירי, אלפי אנשי צוות, מערכות מכ"ם, מטוסים, טילים ויכולת לתקוף למרחק של אלפי קילומטרים.

השבוע התמונה התהפכה.

ה"לינקולן" נמצאת בפריסה ארוכה בצורה חריגה, יותר מ-250 ימים בים, וחלק ניכר מהזמן ללא ביקור בנמל. בני משפחות של אנשי הצוות העלו טענות על שחיקה, בעיות אספקה, תנאי מחיה קשים וחששות לבריאות הנפש. מחוקקים דמוקרטים דרשו הסברים מהצי, ודווח גם על אירועים שבהם מלחים נפלו או ניסו לקפוץ לים. שר ההגנה פיט הגסת' טען שהדיווחים על התנאים בנושאת המטוסים הוצגו בצורה מסולפת, והצי מדגיש שקיימים שירותי תמיכה נפשית על הסיפון.

ובכל זאת, נושאת המטוסים ג'ורג' וושינגטון כבר עושה את דרכה לאזור כדי להחליף את הלינקולן. גורמים אמריקאים מדגישים שהרוטציה תוכננה מראש, אך גם AP והוול סטריט ג'ורנל מתארים עומס חריג שנוצר על מערך נושאות המטוסים בעקבות המלחמה.

מבחינה צבאית, אין בכך הוכחה שארצות הברית "נשברת".

צבאות מחליפים יחידות. ספינות חוזרות הביתה. אנשי צוות אחרי פריסה ארוכה צריכים מנוחה. נושאת המטוסים החדשה שמגיעה לאזור היא בעצמה תזכורת לעומק היכולת האמריקאית.

אבל תעמולה טובה אינה שואלת רק מה המשמעות הצבאית של אירוע. היא שואלת איזו תמונה הוא יוצר.

והתמונה שהציר מפיץ היא חזקה מאוד:

אמריקה שלחה נושאת מטוסים כדי לשבור את איראן, ועכשיו היא צריכה להציל את אנשי הצוות שלה מהמלחמה.

45 ריפרים, ופתאום "שחיקה" היא לא רק סיסמה

אחר כך הגיע המספר שהפך את הטיעון התעמולתי לרציני יותר.

לפי דיווח של הוושינגטון פוסט, צבא ארצות הברית איבד לפחות במהלך המלחמה עם איראן, כ-25 אחוזים מהצי האמריקאי של המערכת הזאת. שלושה גורמים אמריקאים שצוטטו בדיווח אישרו את סדר הגודל. השווי המצטבר של הכלים שאבדו עשוי לעבור 1.3 מיליארד דולר.