טהרן מציגה את הורמוז כמבחן הכוח

השבוע דרך העדשה האיראנית

בערוצי התקשורת האיראניים והפרו־איראניים השבוע לא הוצג העימות עם ארצות הברית כמלחמה שעומדת להסתיים, אלא כשלב חדש במאבק על כללי הסדר האזורי. בלב הנרטיב עמדה הטענה כי איראן הפכה את מצר הורמוז ממוקד לחץ אמריקאי למנוף מדיני, צבאי וכלכלי שלה. במקביל, הסנקציות החדשות שעליהן הכריז ממשל טראמפ תוארו לא כביטוי לעוצמה, אלא כניסיון לפצות על כישלון צבאי ועל קושי להכתיב תנאי סיום.

זהו, כמובן, תיאור של הצד האיראני ושל כלי תקשורת המזוהים עמו. רבים מן הפרטים הצבאיים — החל בהיקף הפגיעות בכלי טיס אמריקאיים וכלה בשליטה מלאה בתנועת הספנות — אינם זוכים לאימות בלתי־תלוי, ולעיתים הם סותרים דיווחים אמריקאיים או מסחריים. אולם דווקא הפערים הללו מבהירים מה מבקשת טהרן להשיג תודעתית: להציג את עצמה כמי שקובעת את הקצב, ולא כמי שמגיבה ללחץ.

הורמוז: נתיב שיט או מנוף ריבוני

לפי הדיווחים האיראניים, תנועת הספנות במצר נותרה מצומצמת מאוד גם לאחר טענות אמריקאיות על חידוש השיט. נתוני Kpler שצוטטו בערוצים שונים הצביעו על מספר חד־ספרתי של מעברים בימים מסוימים, בעוד כתבי אל־מיאדין דיווחו על כלי שיט רבים הממתינים לאישור איראני. מקורות אחרים ציינו שהיו מעברים ליליים בליווי אמריקאי; גם לפי גרסה זו, לא מדובר בחזרה לשגרה שלפני העימות.

המסר האיראני אינו מסתפק בטענה טכנית על בטיחות השיט. בכירים בטהרן קבעו שהמצר לא ייפתח באופן מלא לפני הסרת המצור, שחרור נכסים מוקפאים, הקלת סנקציות והפסקת צעדים צבאיים נגד איראן ובחזיתות האזוריות. כך מתערבבים ריבונות, סחר ונושאי ביטחון למסגרת אחת: הורמוז מוצג כקלף לחץ שאמור להניב הסדר רחב יותר.

מנגד, וושינגטון טוענת שהמצר פתוח, שארצות הברית מסוגלת להגן על השיט ושאין הכרה בזכות איראנית לנהל את הנתיב הבינלאומי. הפער בין שתי הגרסאות אינו סמנטי בלבד: הוא משקף מאבק על השאלה מי רשאי לקבוע את כללי הגישה למפרץ. תקרית הפגיעה באוניית מטען בעת יציאתה מהמצר, שעליה דיווחה רשות הסחר הימי הבריטית ושבה נפצע איש צוות, המחישה עד כמה הוויכוח הזה מתנהל גם במרחב של סיכון ממשי לספנות אזרחית.

סנקציות במקום הסכם

הכרזת טראמפ על מה שתואר כפעולה כלכלית חריפה נגד איראן התקבלה בטהרן כהוכחה לכך שהמסלול הדיפלומטי נשבר. עראקצ׳י ובכירים אחרים טענו שלא התנהל משא ומתן ישיר פעיל עם ארצות הברית, ושמגעי עומאן עסקו בעיקר בהסדרי שיט. מבחינתם, חזרת וושינגטון ללחץ מרבי היא הפרה של ההבנות שגובשו, ולא אמצעי שיכול לכפות הסכם חדש.

המסגור האיראני נשען גם על העלויות העולמיות של השיבוש: עליית מחירי ברנט, התייקרות הובלה וביטוח, חשש למחסור בתזקיקים ועליית מחירי גז באירופה. הערוצים קושרים זאת ללחץ פוליטי פנימי על טראמפ, תוך ציטוט סקרים ודיווחים על חוב אמריקאי גבוה. חלק מן הנתונים הללו, בעיקר נתוני דעת קהל ועלויות המלחמה, מצריכים בדיקה נפרדת; אך התזה ברורה — כל יום של עימות כלכלי וימי אמור, לפי טהרן, להעלות את מחיר המדיניות האמריקאית.

דיפלומטיה בלי ויתור

למרות הרטוריקה החריפה, הערוצים האיראניים לא סגרו את הדלת לדיפלומטיה. עומאן, קטר, פקיסטן, מצרים, עיראק וטורקיה הוצגו כמתווכים או כגורמים המעוניינים בהפחתת המתיחות. טהרן מדגישה שהידברות אינה כניעה, ושמשא ומתן אפשרי רק מעמדת כוח — לאחר שינוי מעשי במדיניות האמריקאית.

הדואליות הזו בולטת במיוחד ביחס ל״חלון 60 הימים״. חלק מהדיווחים תיארו אותו כתקופה שהסתיימה ללא הסכם; דוברים איראנים דחו את עצם קיומו של מועד סיום מחייב וטענו שמדובר היה בפרק זמן אפשרי לשיחות שמעולם לא החלו כראוי. הסתירה אינה שולית: היא מאפשרת לטהרן להמשיך לאיים בהסלמה, ובו בזמן לטעון שהיא עדיין מחויבת למסלול מדיני בתנאים שלה.

החזיתות שמסביב

מנקודת המבט של ציר ההתנגדות, הורמוז אינו זירה מבודדת. הלחימה בדרום לבנון, הטענות לתקיפות תימניות נגד מטרות סעודיות וספנות, המתיחות סביב בסיס אבו א־דוהור בסוריה וביקורו של יו״ר הפרלמנט מוחמד־באקר קאליבאף בעיראק — כל אלה מוצגים כחלק ממערכה אחת נגד נוכחות אמריקאית, פעילות ישראלית ולחץ אזורי על איראן.

בלבנון נמשכו דיווחים על תקיפות ישראליות ועל פגיעות ביישובים בדרום, לצד קריאות מצד חיזבאללה ובעלי בריתו לנטוש את ״הסכם המסגרת״. בסוריה, התקיפה בבסיס אבו א־דוהור פורשה בערוצים אלה כניסיון ישראלי למנוע התבססות טורקית ולשמר חופש פעולה אווירי. בתימן פורסמו טענות על פגיעה במתקני אנרגיה ובספנות סעודית, אך ללא אישור סעודי או מסחרי עצמאי לרבות מהן.

המבחן האמיתי: כלכלה ועורף

הרטוריקה על ניצחון והרתעה מתקיימת לצד מציאות פנימית מורכבת יותר. גם בדיווחים הרשמיים ניכרים יוקר מחיה, חולשת המטבע, ויכוח על סבסוד הבנזין, מחסור בחשמל ולחץ על משקי בית. קאליבאף עצמו ניסח את הסתירה בפשטות: כוח צבאי אינו מספיק אם האזרחים רעבים. לכן, לצד הצהרות על עצמאות צבאית ופיתוח טילים, הממשלה מדגישה תלושי מזון, השלמת פרויקטי דיור, תשלומים לחקלאים ומסחר במטבעות מקומיים.

זו אולי נקודת המפתח להבנת השבוע מנקודת המבט האיראנית: טהרן מבקשת לשכנע את הציבור ואת יריביה שהסנקציות לא ישברו אותה, וששליטה בהורמוז מגדילה את מרחב התמרון שלה. אלא שהיכולת להפוך את המסר הזה להישג יציב תלויה לא רק בכוח הימי או במגעים עם עומאן, אלא גם בשאלה אם המדינה תוכל לתרגם את עמדת הכוח החיצונית ליציבות כלכלית בבית.