הפריימריז בליכוד משרטטים מפה חדשה

ניצחון של שליטה, לא רק של רשימה

הפריימריז בליכוד היו השבוע הרבה יותר מהצבעה פנימית על סדר שמות. הם היו מבחן כוח לראש הממשלה ויו״ר הליכוד בנימין נתניהו מול מוקדי ההתארגנות במפלגה, מול שרים שביקשו לבנות בסיס עצמאי, ומול מועמדים שהפכו עצמם לסמלים תקשורתיים. בסיום ההצבעה השתתפו 76,068 מתפקדים, כ-54% מבעלי זכות הבחירה. שיעור ההצבעה לא היה נמוך באופן דרמטי, אך הדיון על הדילים, הקבוצות המאורגנות והכוח של מתפקדים חופשיים ליווה את היום כולו.

הישגו הבולט של נתניהו היה ניצחונם של שלושת המועמדים שבהם תמך במחוזות: תדמור, שלמה לרנר ואוחנה. התמיכה הפומבית, חריגה יחסית ביחס למעורבותו ברשימה הארצית, נועדה גם לסמן מי מחזיק במפתח האמיתי לקידום במפלגה. לפי הדיווחים, אחת המטרות הייתה לצמצם את כוחם של מוקדי התארגנות המזוהים עם דוד ביטן וחיים כץ. התוצאות נתנו לנתניהו בסיס לטעון שהמתפקדים בחרו בהתחדשות ובנבחרת שתעבוד תחת הנהגתו.

המפסידים הבולטים והמסר לצמרת

התוצאה לא הייתה אחידה לכל בכירי המפלגה. אלי כהן הוביל את הרשימה, ואופיר כץ הגיע להישג בולט בצמרת. מנגד, ניר ברקת הגיע לפי הדיווחים למקום ה-24 ברשימה הארצית, בקצה האזור הריאלי למועמד ארצי. טלי גוטליב, שהייתה מוקד לקמפיין פנימי ולוויכוח פומבי סביב השפעתה האלקטורלית, דורגה במקום ה-19. חנוך מילביצקי, מאי גולן, שמחה רוטמן-לשעבר לא רלוונטי; יש להימנע מהשלמות שאינן מבוססות. בפועל, השיח התמקד בכך שכמה שרים ובהם אבי דיכטר, עידית סילמן ומאי גולן מצאו עצמם מחוץ לאזור שנחשב ריאלי על בסיס הספירה הראשונית והסופית שפורסמה.

ברקת, שניהל קמפיין עצמאי ונתפס כמי שבנה לאורך זמן חלופה או מוקד כוח משלו, שרד אמנם ברשימה הארצית אך איבד את מעמדו בצמרת. גוטליב, מצדה, טענה אחרי התוצאות להתערבות סביבת נתניהו נגדה. נתניהו עצמו הבהיר לפני ההצבעה שאינו מתערב ברשימה הארצית, אך עצם התמיכה במחוזות והמסרים שנמסרו למתפקדים הראו שהגבול בין אי-התערבות פורמלית לבין ניהול פוליטי בפועל נותר מטושטש.

דילים, ארגזים ופגיעות דמוקרטית

מאחורי תוצאות הפריימריז עומדת גם שאלה רחבה יותר על אופיו של מנגנון הבחירה בליכוד. לאורך היום פורסמו רשימות המלצה של קבוצות מאורגנות, תיעודים מקלפיות וטענות על פעילות של גורמים המקושרים למנגנונים מפלגתיים ולבעלי תפקידים ציבוריים. טענות כאלה טעונות בדיקה מוסמכת, ואין להסיק מהן כשלעצמן עבירה או פסלות של תוצאה. אבל הן מדגישות את הפער בין אידיאל של בחירת חברי כנסת בידי מתפקדים לבין מערכת שבה כוח ארגוני, הסעות, דילים ונאמנויות עשויים להשפיע באופן מכריע.

הוויכוח התרחב גם לטכנולוגיה. פרשנים ציינו שהצבעה דיגיטלית או פתיחת שורות רחבה יותר עשויות להגדיל השתתפות ולהחליש קבוצות מאורגנות; מנגד, נתניהו נזהר בעבר מסיכוני סייבר ומעורבות זרה. החשש אינו תיאורטי: לאחר פרשת ההיעלמות והאיתור של מלי וליאל יהלומי, הועלתה אזהרה מפני הפצת מידע כוזב וניסיון לפגוע באמון הציבור ובבחירות. לכן כל דיון על שינוי שיטת ההצבעה דורש גם מענה אמין לאבטחת מידע ולפיקוח.

ההישג הפנימי מול הבעיה החיצונית

הפריימריז חיזקו את נתניהו בבית, אך אינם פותרים את אתגר הבחירות הכלליות. סקרים שפורסמו במהלך השבוע הציגו תמונה תנודתית: בחלקם איזנקוט הוביל בפער ניכר, בנט שמר על כוח משמעותי, וחלק ממפלגות המרכז והימין החדש התקרבו לאחוז החסימה או ירדו מתחתיו. במקביל, חד״ש-תע״ל ובל״ד הכריזו על רשימה משותפת, מהלך שעשוי לשנות את חלוקת הקולות בחברה הערבית.

גם שאלת הקואליציה נשארה פתוחה. ליברמן הבהיר שלא ייכנס לממשלת מיעוט, ארדן הציג את מפלגתו כחלופה לממשלה צרה, וטרופר הודיע שלא יישב תחת נתניהו. בתוך המחנה החרדי עלו דיווחים על מתחים ופיצולים אפשריים, ובש״ס הוצג הרב יצחק יוסף כמנהיג רוחני של המפלגה לצד המשך ההנהגה הפוליטית של אריה דרעי.

לכן המשמעות המרכזית של הפריימריז היא כפולה: נתניהו הצליח לבסס שליטה ברשימתו ולהחליש כמה יריבים פנימיים, אך כעת עליו לתרגם את המשמעת הפנימית ליכולת להרכיב גוש רחב. בחירות כלליות אינן מוכרעות רק ברשימת הליכוד; הן מוכרעות גם בשאלה כמה מפלגות יעברו את אחוז החסימה, מי יהיה מוכן לשבת עם מי, והאם הקיטוב הקיים יותיר שוב את ישראל עם אפשרויות של ממשלה צרה או מבוי סתום.