הורמוז הופך להסדר מותנה

השבוע כפי שהוא נראה מטהרן

אם בשבוע שעבר הורמוז הוצג בערוצים האיראניים והפרו־איראניים כמבחן כוח, השבוע הוא קיבל צורה מדינית־מעשית יותר: מסדרון זמני, צר ומותנה. זו אינה, לפי המסר האיראני, פתיחה חופשית של נתיב מים בינלאומי, אלא הסדר שאמור להתבסס על תיאום עם עומאן, על פיקוח איראני ועל תנאים רחבים יותר מול ארצות הברית.

זו תמונת עולם של הצד השני, הנשענת במידה רבה על כלי תקשורת המזוהים עם איראן ובעלות בריתה. לכן יש להבחין בין אירועים שאומתו בכמה מקורות — ביקורי תיווך, פגיעות במכליות והחרפת הסנקציות — לבין הצהרות על שליטה מלאה, הישגים צבאיים או היקף יצוא נפט, שלא זכו לאימות עצמאי מלא ולעיתים סותרים דיווחים מסחריים ואמריקאיים.

ממאבק על המצר למסדרון מותנה

ההתפתחות הבולטת הייתה המעבר מרטוריקה על סגירת הורמוז למסגרת איראנית־עומאנית להסדרת תנועה. לפי טהרן, המסלול הזמני אמור לשלב מעבר של ספינות מסחריות בלבד, פינוי מוקשים, תיאום בטיחותי והמשך משא ומתן של 30–60 יום על נתיב קבוע. בכירים איראנים הדגישו שהמסלול נכנס או עובר במים איראניים, וכי כלי שיט צבאיים אינם כלולים בו.

הגעתו של ראש ממשלת קטר ושר החוץ מוחמד בן עבד א־רחמן אאל ת׳אני לטהרן העניקה למהלך ממד נוסף. בפגישותיו עם הנשיא מסעוד פזשכיאן, שר החוץ עבאס עראקצ׳י, יו״ר הפרלמנט מוחמד־באקר קאליבאף ומזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי מוחסן רזאאי, קטר הוצגה כמתווכת המבקשת להפחית מתיחות ולהחזיר את הדיאלוג. בדיווחים הוזכרו גם מתווה לנתיב זמני ושיתוף פעולה בפינוי מוקשים.

אלא שטהרן דאגה להבהיר שהמסדרון איננו ויתור. רזאאי וע׳ריבאבאדי קשרו את פתיחת המצר לעמידה אמריקאית בהבנות קודמות, להסרת המצור ולסיום המלחמות בעזה ובלבנון. רזאאי אף הגדיר את ביירות והדאחייה כקווים אדומים. בכך הפכה איראן את חופש השיט מקושי ימי־מסחרי לחלק ממשא ומתן אזורי רחב יותר.

גרסאות סותרות על הים

המחלוקת על המציאות בהורמוז החריפה. מקורות שציטטו Reuters ונתוני Kpler דיברו על חמש ספינות בלבד ביום אחד, לעומת ממוצע של כ־15 בעשרת הימים שקדמו לו; דיווחים אחרים עסקו במעברים בודדים ובהשבתת חלק גדול מתנועת ה־LNG הקטרי. במקביל נרשמו פגיעות בכמה מכליות, ובהן המכלית הכווייתית ״אל־סלאם 2״ והמכלית היוונית ״מטרו וניזי״, אך זהות התוקף לא נקבעה באופן בלתי תלוי.

מנגד, טראמפ ו־CENTCOM טענו שהמצר פתוח, שהמוקשים פונו ושמאות מיליוני חביות עברו בחסות אמריקאית. האיראנים דחו את הדברים כלוחמה פסיכולוגית: אם הנתיב בטוח ופתוח, שאלו דובריהם, מדוע נדרש מסדרון זמני ומדוע התנועה נותרת דלה? הפער אינו רק עובדתי; הוא מאבק על סמכות. וושינגטון מדברת על הגנת חופש השיט, ואילו טהרן תובעת הכרה בפועל במעמדה של מדינה חופית המנהלת את הסיכון ואת הגישה למעבר.

הסנקציות: לחץ עולמי, לא רק על איראן

ב־24 באוגוסט הכריזה ארה״ב על הרחבת סנקציות נגד עשרות ישויות, אנשים וכלי שיט הקשורים לפי וושינגטון לתחומי הנפט, הטילים והגרעין האיראניים, ואיימה בסנקציות משניות על גורמים שימשיכו לסחור עם טהרן. ההודעה הפכה את השבוע לזירת מבחן לא רק בין איראן לארצות הברית, אלא גם מול סין, הודו, מדינות המפרץ ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם.

התגובה האיראנית הייתה כפולה. בזירה המדינית עראקצ׳י שלח מכתב למזכ״ל האו״ם ולמועצת הביטחון, שבו תיאר את המהלך כ״טרור כלכלי״ וכענישה קולקטיבית הפוגעת במזון, תרופות, תעופה ואנרגיה. בזירה האזורית הבליטו הערוצים את הסתייגות סין מן הסנקציות החד־צדדיות ואת נכונות פקיסטן להמשיך סחר עם איראן. המסר היה שהלחץ האמריקאי מנסה להחיל סמכות חוץ־טריטוריאלית, אך ייתקל בעולם רב־קוטבי ובנתיבי מסחר חלופיים.

עם זאת, גם בתמונה האיראנית ניכר שהמהלך מטריד. השיח על מכירת נפט בסין, על מטבעות מקומיים, על העברת נתיבי יבוא צפונה ועל רשימות שחורות לספינות ולמבטחים חושף מאמץ לבנות מנגנוני עקיפה ולהרתיע חברות זרות. זו אינה עדות לכך שהסנקציות חסרות השפעה; היא עדות לכך שטהרן נערכת לכך שהמאבק הכלכלי יהיה החזית המרכזית בטווח הקרוב.

תיווך בלי שיחות ישירות

הביקורים הפקיסטני והקטרי אפשרו לשני הצדדים לשמר עמימות. טהרן תיארה את המגעים כבונים, אך חזרה על הדרישה לבניית אמון, כיבוד זכויותיה וקיום התחייבויות אמריקאיות. הבית הלבן מצדו הכחיש שיש משא ומתן פעיל או מתוכנן, והדגיש שהלחץ הכלכלי יימשך.

הסתירה הזו משרתת את כל המעורבים: ארצות הברית נמנעת מהכרה בוויתור או בשינוי מדיניות; איראן נמנעת ממראית עין של כניעה; ועומאן, קטר ופקיסטן משמרות תפקיד מתווך. לכן המסדרון הזמני חשוב יותר מתנועת הספינות עצמה: הוא עשוי לשמש ערוץ בדיקה — האם אפשר לייצר הסדר טכני מצומצם בלי להסכים עדיין על ההסדר הפוליטי.

החזיתות האחרות והמחיר בבית

ההנהגה האיראנית אינה מפרידה בין הורמוז לבין הזירות האחרות. התקיפות הנמשכות בדרום לבנון, שבהן דווח ב־27 באוגוסט על הרוגה ושישה פצועים בערבסלים, והאירועים בעזה ובגדה הוצגו כהוכחה לכך שלא ניתן לייצב את נתיבי הים בלי הסדרה רחבה יותר. גם תימן נותרה ברקע, עם דיווחים על ירי ומתקפות נגד יעדים הקשורים לסעודיה — טענות שלא כולן קיבלו אישור עצמאי.

ובתוך איראן, המסר הלוחמני מתקיים לצד כלכלה פגיעה. האינפלציה השנתית דווחה סביב 69.9%, הבנק המרכזי ניסה להזרים מטבע חוץ, צריכת הבנזין נותרה גבוהה והדיון ברפורמת מחירים לא הוכרע. דיווחים על מחסור בעשרות תרופות חיוניות, על נזק למפעלים ולבתי חולים ועל הפסקות חשמל מתוכננות מזכירים את מגבלת הכוח של הנרטיב הרשמי: הצלחה בהורמוז, גם אם תתממש, לא תפתור לבדה את בעיות העורף.

השורה התחתונה

מנקודת המבט האיראנית, השבוע לא הסתיים בפתיחת הורמוז ולא בחידוש דיאלוג עם ארצות הברית. הוא הסתיים בניסיון להמיר את השליטה הימית הנטענת למסגרת מדינית: מעבר זמני תמורת הכרה מעשית בתנאים איראניים. השאלה היא אם המסגרת הזו תהיה גשר להסלמה מופחתת, או רק דרך חדשה לנהל עימות ממושך — בים, דרך הסנקציות, ובחזיתות של לבנון ועזה.