מהצד השני: הורמוז בין מו״מ להסלמה

מנוף שהפך לשגרת חירום

בעיני הערוצים האיראניים והפרו־איראניים, השבוע האחרון נועד להוכיח שהורמוז חדלה להיות איום תעמולתי והפכה לכלי כפייה פעיל. אם במאמר הקודם הוצג המצר כזירה שבה טהרן בודקת את מנוף הלחץ שלה, כעת התיאור חריף יותר: מעבר ימי שמתאפשר, לפי הנרטיב האיראני, רק בתנאים שטהרן קובעת — ובמחיר הולך וגדל לכל מי שמתעלם מהם.

יש בסיס עובדתי מוגבל אך חשוב לתחושת החירום הזאת. גופי בטיחות ימיים בריטיים דיווחו במהלך השבוע על מכליות שנפגעו מקליעים או מחימוש לא מזוהה באזור הורמוז וסביבו; נתונים שצוטטו בערוצים הצביעו על ירידה חדה בזרימת נפט ועל מספר נמוך מאוד של ספינות מסחר ביום אחד. גם העלייה בעלויות ההובלה, בפרמיות הסיכון ובמחיר ברנט משתלבת בתמונה. אולם אין בכך אישור לכל פרטי הנרטיב האיראני: זהות התוקפים, נסיבות כל אירוע והטענות על ירי טילי שיוט או על מוקשים שהונחו בנתיב נותרו ברובם ללא אימות עצמאי.

לא סגירה מוחלטת, אלא ריבונות מדומיינת מחדש

המסר האיראני עבר שינוי דק. במקום לטעון תמיד לחסימה הרמטית, בכירי משמרות המהפכה מדברים על שיט "מפר" ועל נתיבים מאושרים, ואף על אפשרות שמעבר יתאפשר לספינות בעלות זיקה איראנית או לספינות ששילמו עמלות. זוהי לא רק טענה צבאית אלא ניסיון לעצב כללי משחק חדשים: לא חופש שיט בינלאומי כפי שמבינות אותו המעצמות המערביות, אלא ניהול בפועל של נתיב ימי בידי המדינה השולטת בחופיו הצפוניים.

הפער המשפטי והמבצעי ברור. לאיראן אין הכרה בינלאומית בזכות להעניק רישיונות מעבר במצר, והדיווחים על ספינות שנפגעו אינם מוכיחים שליטה סדורה. אך מבחינת חברות ספנות, השאלה אינה רק משפטית. די באי־ודאות, באזהרות, בפגיעה אחת מתועדת ובסיכון לצוותים כדי לגרום לשינוי מסלול, לעיכוב או לדרישת תשלום גבוהה יותר. זהו ההישג שטהרן מבקשת למצות: להפוך את העלות הכלכלית של הלחץ עליה לעלות אזורית ועולמית.

המגעים נמשכים, אבל הסדר אינו נראה באופק

במקביל להסלמה הימית, טהרן ממשיכה להציג את עצמה כצד הדיפלומטי. עבאס עראקצ׳י ובכירים אחרים חזרו השבוע על כך שתוכנית שבעת הימים הועברה באמצעות מתווכים, שהתקבלו הערות אמריקאיות ושאיראן תשיב לאחר בחינה. גם טראמפ דיבר על שיחות מועילות ועל הימנעות מתקיפה לפני בחירות האמצע, לכאורה סימן לכך שהערוץ אינו מת.

אלא שזו עדיין דיפלומטיה של מסרים, לא של הסכמות. איראן דורשת קודם הפסקת צעדים עוינים, הקלה בסנקציות והפסקת הפגיעה בשיט האיראני; ארצות הברית ממשיכה להציב את צמצום יכולות ההעשרה והבטוחות הגרעיניות במרכז. טהרן, מצדה, מכריזה שהזכות להעשרה היא קו אדום ושלא תמסור את מלאי האורניום. לכן תוכנית שבעת הימים משמשת כרגע בעיקר כדי להציג הצעה איראנית קיימת וכדי להטיל את האחריות לכישלון על וושינגטון.

שתי ידיים על ההגה: שיחות והיערכות למכה

הסתירה בין דיבור על מו״מ לבין דיווחים על הכנות לתקיפה אינה מקרית. לפי דיווחים שיוחסו לניו יורק טיימס, לוול סטריט ג׳ורנל ולתקשורת הישראלית, הפנטגון מכין חלופות למבצע מרוכז נגד טילים, כטב״מים, אנרגיה ומפקדות משמרות המהפכה; נטען גם לתנועת כוחות ימיים לאזור. אלה דיווחים שלא קיבלו אישור מלא, אך הם משתלבים בסנקציות אמריקאיות חדשות ובאזהרות מסע לאזרחים אמריקאים במפרץ.

מן הצד השני, איראן משיבה בשפה של הרתעה: ייצור הנשק גדל, היעדים כבר הוגדרו, וכל בסיס או מדינה שתשמש לתקיפה תיחשב חלק מן המערכה. הטענות על עשרות מטוסים אמריקאיים שנפגעו ועל נסיגת נושאות מטוסים נועדו לחזק את המסר שוושינגטון כבר שילמה מחיר מרתיע. אלא שהמספרים האלה נשענים בעיקר על מקורות איראניים ועל ציטוטים חלקיים, ואין להם אישור עצמאי מספק.

תימן: ההישג המוחשי ביותר של השבוע

החזית התימנית סיפקה לערוצים הפרו־איראניים את התמונה הדרמטית ביותר. החות׳ים טענו לשורת תקיפות על שדות התעופה בריאד, נג׳ראן ואבהא, על בסיסים ועל מתקני אנרגיה סעודיים; במקביל הם דיווחו על התקדמות קרקעית בתעז ובאזור באב אל־מנדב. יש להתייחס בזהירות רבה במיוחד למספרי הנפגעים, למפות השליטה ולדיווחים על נזק לארמקו, שכן רבים מהם לא אושרו באופן עצמאי ולעיתים סותרים גרסאות סעודיות.

עם זאת, שדה התעופה הבינלאומי המלך ח׳אלד בריאד הוא מקרה שונה: רשות התעופה הסעודית אישרה פגיעה בשתי תקיפות, פגיעה במתקני השדה ובמטוס חונה, וכן הרוגים ופצועים. חברות תעופה ביטלו מאות טיסות, וחלק מחברות זרות השעו פעילות לריאד. גם אם היקף הנזק קטן מן הטענות התימניות, זהו הישג מבצעי ותודעתי ברור למחנה החות׳י: היכולת לשבש עורף סעודי מרכזי נראית לעין.

התגובה הסעודית — עשרות תקיפות ביום לפי צנעא — והדיון ב״ברית מכה״ עם טורקיה ופקיסטן מדגישים שהמערכה מתרחבת. אלא שגם כאן התמונה מעורבת: פקיסטן הכחישה דיווחים על שליחת כוח לחימה לתימן, וטורקיה הדגישה שהמסגרת הגנתית. המחנה האיראני מתאר כל סיוע כזה ככניסה מסוכנת למלחמה; בפועל, מידת המעורבות הישירה של המדינות הללו עדיין אינה ברורה.

רוסיה כמשענת, והעורף כנקודת תורפה

פגישת פזשכיאן–פוטין בטורקמניסטן שירתה את הצורך האיראני להראות שאין בידוד מדיני. שני הצדדים הדגישו סחר, תחבורה, אנרגיה ותיווך אפשרי, ומוסקבה קראה להרגעה ולהחזרת השיט. אבל רוסיה לא הציגה ערבויות ביטחוניות או מנגנון שמסוגל לכפות הסדר, ולכן ערך הפגישה הוא בעיקר מדיני־סמלי וכלכלי לטווח ארוך.

בבית, התמונה מורכבת יותר מהצהרות העמידה. הדולר החופשי המשיך לנוע ברמות גבוהות, הממשלה נדרשה לקדם מכירת מט״ח, תוכניות סבסוד מזון וכרטיסי קנייה, והתקשורת עסקה בחקירות סביב מכירת נפט ו״נאמנים״. במקביל נמשכו התקפות נגד שוטרים וחיילים בסיסתאן־בלוצ׳סתאן, כולל הרוגים בתקיפות על סיורים וכלי רכב. השלטון קושר את האירועים לטרור ולחדירה זרה, אך עצם הרצף מדגים את העומס שמטילה המערכה גם על ביטחון הפנים.

בין הישג כפייתי לסף מסוכן

כך נראה השבוע מן הצד השני: איראן ובעלות בריתה טוענות שהפכו את הורמוז למוקד לחץ גלובלי, חשפו את פגיעותה של סעודיה ושימרו ערוץ דיפלומטי בלי ויתור מוצהר על הגרעין. במונחי נרטיב, זהו הישג: השיט, האנרגיה, התעופה והבריתות האזוריות כבר אינם נושאים נפרדים.

אבל המנוף אינו הסדר. ככל שהמצר נעשה מסוכן יותר והלחימה בתימן פוגעת יותר בעורף הסעודי, כך גדל גם הסיכוי שאירוע ימי או תקיפה על תשתית אזרחית ידרדרו את הצדדים מעבר לגבול שתיווך עקיף מסוגל לבלום. מאחורי ההצהרות על שליטה מוחלטת, שני הצדדים עדיין נערכים לאפשרות שהשיחות ייכשלו — והמחיר כבר מחולק בין המפרץ, שוק האנרגיה והאזרחים משני עברי העימות.